יש טריק הגהה ישן שכולל קריאה של קטע לאחור כדי למצוא סטיות שהמוח יתקן אחרת באופן אוטומטי. חוויה דומה מתרחשת כשאתה נתקל במיצב החדש של איניגו מנגלאנו-אובללה ב- Mass MoCa. כוח המשיכה הוא כוח שאיתו יש ליישב מחדש לוקח דוגמה איקונית לארכיטקטורה מודרנית, בית 50 × 50 הבלתי מושלם של מיס ואן דר רוהה, וממש מסובב אותו על ראשו.
מיד פיסול ומצב, הבית ההפוך גדוש ברהיטים ואביזרים מיסיים תלויים, אבל משהו אינו כשורה. בבדיקה מדוקדקת יותר אנו רואים את הרסיסים של ספל קפה שבור - הקורבן היחיד לכאורה של כוח הכובד - שתוכנו נשפך על התקרה הלבנה והטהורה. מעת לעת צצים קולות חרדים מאייפון נטוש הניצב על השולחן.
החיבור בן חמישה עמודים המלווה את התערוכה מבוסס על מגוון מקורות בסרט, אמנות, ספרות ופילוסופיה כדי לנסות ולהסביר מה קורה כאן. אך אלו מאיתנו עם עניין בארכיטקטורה ועיצוב כנראה יימשכו לדברים שהיצירה אומרת על מורשת המודרניזם.
האם החזון האוטופי של מיס ושל קבוצותיו היה פרויקט לא גמור במקרה הטוב? כיצד נוכל לנטוש את אותם אידיאלים בתקופה שבה הצורך בדיור המוני נראה נואש מתמיד? איך היצירה הזו מאתגרת את תפיסתך את הסכנות והאפשרויות של המודרניזם?