אני די מרוצה מחלוקת העבודה שהקמנו במשק ביתי. בין היתר בעלי שוטף כלים ומוציא את האשפה, והוא נשיא התמודדות עם באגים (שבימים אלה בפלורידה כולל נחשים). אבל אצלנו בבית אני הייתי זה שדואג לכביסה - חלקית מכיוון שאני פריק שליטה מוחלט בכל הקשור לאופן בו הדברים מתקפלים ומאוחסנים במגירות.
בימינו, אני ממיין, שוטף, מייבש, מקפל ומסיר כביסה לשנינו ו חמשת ילדינו. אבל לא משנה אם אתם מכבסים שתיים או שבע, יש דבר אחד מציק שהופך את המשימה הזו לבירה מטלה ומשהו שנדרש זמן רב יותר ממה שהוא צריך: בגדים מבפנים.
אבל הנה האמת: לא ממש משנה אם הבגדים יופנו לכאן או לכאן. חיסכון בזמן הכביסה האחרון שלי הוא שכשאני נתקל בבגדים מבפנים החוצה בזמן שאני מכבסת כביסה לבני ביתי... אני לא מתקן אותם. והעולם ממשיך.
לרוב אני מוצאת את עצמי חושבת מחשבות רכות כשאני מטפלת בבגדי יקיריי (זה מעשה אינטימי מפתיע). אבל כשאני נתקל במשהו מבפנים החוצה, הגישה הנעימה שלי משתנה. אני אתחיל לחשוב דברים כמו, וואו, התחשבות אפסית מהאדם בצד השני של המכנסיים הפנימיים החיצוניים האלה. אני תוהה אם הם אפילו יודעים איך הבגדים המלוכלכים מופיעים באורח פלא במגירה. אוף!
שיתפתי את המחשבות השליליות שלי עם אמא של חברה יקרה, והיתה לה הצעה פשוטה: "אל תפנה את זה לצד ימין! אם כולם לא אוהבים את זה, הם יפסיקו לעשות את זה מהר מאוד. "גאון!
אז זה מה שהתחלתי לעשות עם בגדים מבפנים: כלום. שמתי את החולצות, המכנסיים והגרביים האלה במגירות, נחמדות ומסודרות, אבל מבפנים החוצה. אם מישהו בבית לא אוהב את בגדיו המקופלים המועברים מבפנים, הם מוזמנים להכניס אותם לפטיש אחרת.