אני יודע שאני לא לבד בקרב הזה. יישור, ניקוי מאמרים לא נחוצים, יצירת טקטיקות ארגוניות, ייעול הפריטים הנוכחיים שלנו - האם זה נשמע מוכר למישהו מכם? למרות שלעולם לא אוותר לחלוטין על התמודדות עם האנטרופיה שהמערכת המשפחתית הקטנה שלנו יוצרת על בסיס יומיומי, עלה בדעתי לאחרונה שאולי, רק אולי, אני לא צריך להילחם בזה כל כך.
מחשבה זו היכתה אותי כשאני, בפעם המיליארד לכאורה השבוע, הסתכלתי סביב ביתי והתייאש מהבלגן שסבב אותי. תראה! ספרים פרושים סביב השולחן. בעלי חיים ממולאים השאירו אמצע המפלגה סביב שולחן קופסא מאולתר. זוג (תריסר) תלבושות בערימה מתוך מערבולת דמיון שככל הנראה הייתה כרוכה באיסוף ופיזורם בחדר. הם לא יודעים שהם אמורים להחזיר את הדברים אחרי שהם ישחקו איתם?
אבל איפה הם? הם - שלושת הבנים שלי, בני 2, 5, ו 7 - נמצאים בקומה העליונה, מקימים צוות ציד רפאים ספונטני, מתכוננים להיפגש עם האויב הבא מפחיד בהכרח. אני מזכיר לעצמי - שוב, כנראה הפעם המיליארד - שהזמנים האלה קצרים למרות שהימים נראים ארוכים. אבל לאחרונה סחבתי את המחשבה צעד אחד קדימה... יכול להיות שאוכל תירגע ולהפוך את המנטרה החוזרת עליי למצב רוח חדש?
שוב, לעולם לא אשיג לגמרי - זו תמיד תהיה עבודה יותר לשמור על בית מסודר ומסודר כשילדים מתחת לרגליים. אבל האם אני באמת מסוגל לענות לשביעות רצונה על השאלה: למה אני עובד כל כך קשה? אם זה בטוח שהבית שלנו מתפקד (בדרך כלל ניתן למצוא פריט בלי יותר מדי קושי), ניתן לחיות בר (אפשר בדרך כלל הולכים מחדר לחדר בלי למעוד), ובסך הכל, נוחים ומזמינים... ובכן, אז זה אחד דבר. אבל אם אני כנה עם עצמי, אני מבין שחלק מהמוטיבציה שלי כרוך בהשפעות פחות מכובדות - האוויר שיש לי הכל, שאני מנסה להעביר, את אג'נדה שמטפחת במוחי, אם-לא-חברה-לא-צפויה-אורגנית, או את היומרה הקז'ואלית המושפעת-הו-זו-קלה, שנראית חסרת חן כמעט בכל מאמר בבלוג או במגזינים הקשורים ילדים וקיום בית.
אבל בואו נהיה כנים - לחזור ליסודות, למה אני עובד כל כך קשה? המטרה שלי היא, ובכן... לא. אם אני רק שואף לעמוד ביעדים הבהירים יותר של הבית, אני מייד יכול להירגע. כן, הבית שלנו מאורגן בינוני. אתה מסוגל באופן סביר לעשות זאת מחדר לחדר מבלי שתצטרך לערוך ערימה של צעצועים. אך חשוב מכך, הילדים שלי חיים את ילדותם. לא באופן כאוטי, לא בלי סדר - זה לא רק ענק אחד חופשי לכולם - אלא אולי רק עם קצת פחות כעס ותסכול משלכם באמת.
אני עוסק בללמד את הילדים שלי לסלק דברים ולשמור על סדר, ולרוב הם יספגו כמה מהשיעורים הללו בשנות הרבים שלנו יחד. אבל בסך הכל, אני רוצה ללמוד לאמץ קצת את הכאוס, (להעז לומר) ליהנות מערבולת הפעילות וההרפתקאות שהגילאים הצעירים הללו מביאים. חלק מהפתרון הוא שאניח קצת מהיומרנות שלי. חלק אחר הוא לקבל את החיים כמו שהם, כל יום. אבל חלק גדול, ובעצם, החלק הכי מהנה, הוא להבין שמה שיש לנו ומי שאנחנו יחד זו ברכה גדולה יותר מהבית הכי מסודר בעולם.
הערת הצלם: בעלי עיניים נוקבות אולי שמו לב שילד בן השנתיים שלי, למען האמת, שופך כוס מים על השטיח. הוא לקח את ההוראות שלי "להתרוצץ ולעשות משהו מטורף" ממש ממש.