שם: אליזה סבסטיאני
מקום: משולש דובוצ'ה, סן פרנסיסקו
גודל: 800 מטר מרובע
שנים חיו ב: 1.5 שנה; מושכר
אני הולך לקצר את ההקדמה הזו כי אני חושב שהתמונות של הבית של אליזה והסיפור שלה מאחוריה מדברות בעד עצמן. אבל אני אגיד שזה כנראה הסבב החביב עלי עדיין. אין לי ממש את אותה העין לבציר שעושה אליזה (הבית שלי מינימלי ומודרני בעיקר), אבל אני בהחלט מקנא בה יכולת לשלב קטעים מתקופות שונות לתפאורה הרמונית, אחת עם אוצרות חכמים ומפתיעים בכל לפנות. רציתי מאוד לעבור ממש לגור.
תודה לכריסטופר ריינולדס שהפיל אותי לדירה של אליזה - אם תפסת הסיור שלו בשנה שעברה תבחין בתשוקה דומה לכל הדברים הישנים והנוצות המשותפים בין שני החברים הכי טובים ושותפים עסקיים במשרד לעיצוב נוף ריינולדס וסבסטאני. תיהנו בבקשה והוסיפו בהמשך את מחשבותיכם (ותודה לאלישיה ששיתפה!).
השראה: הייתי צריך לומר את ההורים ההיפים שלי. גדלתי על בית מגורים מרוחק משנות השישים של המאה העשרים באנאפוליס, קליפורניה. הבית היה בעבר אסם - הקירות היו עשויים ממסלולי ענבים ישנים עם טחב מיובש וחזזיות על כולם. בכל חדר היה אוסף אקלקטי של עתיקות שהוצבו בהרהורים ברחבי. היה גם אוסף ייחודי של פחלוציות בכל אחד מהחדרים - משפחתי לרוב צדה מהשטח. זה היה שילוב הרמוני של חדש, ישן וכפרי. אף פעם לא הערכתי באמת את האסתטיקה שלהם עד שהתחלתי למצוא את הסגנון שלי והבנתי כמה השפעה זו הייתה עלי. זה אני. תודה לאמא ואבא שהם סיפקו לי נקודת מבט כל כך מעניינת דרך העיניים שלך ועכשיו דרך שלי. מווה!
אלמנט מועדף: דיוקנאות של סבתי על חברותיה התלויות באולם שלי. לפחות אני חושב שהם של החברים שלה. אני באמת לא יודע מי הם. היא הייתה ציירת ואמנית ותמיד אמרה שהיא מעולם לא עשתה דיוקנאות. כשעברה, מצאתי אותם במשטח רישום ישן שלה והתאהבתי בהם. הם לא שלמים, גולמיים וקצת מפחידים. חתימתה הגיעה רק לאחת מהן.
האתגר הכי גדול: מנסה לעשות משהו יש מאין. אני באמת לא הייתי בטוח שאפילו אני יכול לעשות מזה משהו. הדירה לא צויירה בשמונה שנים בערך. כל הקירות והתבניות היו בצבע בז 'בראש עד הבוהן. השטיח היה בצבע דומה והיה ממש מוכתם, אז קרעתי אותו עם הגעתי. היו חסרים פיתוחים, שזווגו עם כמה אלמנטים אחרים שלא תוקנו. בעל הבית שלי הסכים לאפשר לי שיפוץ מחדש תמורת קצת כסף מהשכרה. לקח לי דקה להבין שקיבלתי את ההחלטה הנכונה. עכשיו, אני חושש שהם יצטרכו לגרור את גופי המת החוצה כדי שאעזוב. זה ממש מרגיש כמו בבית!
מה אומרים חברים: "אממ. סלח לי. מאיפה השגת את הספה הזו? דוחה! אני אוהב את זה! "ובכן, חלקם אוהבים את זה...
המבוכה הגדולה ביותר: כנראה דוד המים הענק שישב במטבח שלי. בכל פעם, בלי להיכשל, מישהו נכנס למטבח שלי ואומר "וואו, אני באמת אוהב את מה שעשית עם המטבח שלך, אבל אלוהים! חבל על דוד המים ההוא. "אממ, כן, תודה.
עשה זאת בעצמך: הציפורית החבר הכי טוב שלי, כריסטופר ריינולדס, והכננו מתלה ישנה שהייתה לי. מצאנו את זה בצבא הישועה. במקור היה זה צבע חום-אדמדם עם חומרה משנות השבעים הרעות (לא טובות) על המגירות, וסיכות זהב בדוגמת יהלום מכל צד של לוחות הזכוכית. אהבנו את הקווים הקלאסיים שלו וידענו שנוכל להביא אותו לכיוון קצת אחר עם קצת צבע וחומרה חדשה. ככל שרציתי לשמור על מסכת הברזל, הבנתי שכבר היה לו השיא שלו והגיע הזמן ללכת. צבענו אותו שחור ולקחתי כמה משיכות זכוכית וינטאג 'מאיביי. הנה לך. השאר היסטוריה…
הפינוק הגדול ביותר: זה אחד קשה. אני די חסכן... אני מניח שזה היה צריך להיות שולחן הזכוכית שלי. זה אחד הדברים החדשים היחידים בדירה שלי, ולעתים נדירות אני משתמש בה. אבל בטח חסון. אני באמת מקבל שמחה מההסתכלות על זה.
