אני צריך תרופה. תרופה קרה. בין הימים הקצרים יותר, הלילות הקרים יותר, ומפעלי החיידקים שהם שני הפעוטות שלי (האם ניתן לעשות מנת יתר על דבש וקלדת הלב?) התחושה השמשית הטיפוסית שלי מתחילה להחשיך. אז חשבתי: מה אם הייתי מתעורר כל יום עטוף בהירותו של בית שנראה קורן (ומרגיש זוהר) כמו הכוכב הבהיר והאהוב שלנו?
כאשר נעשה נכון, צהוב מרגיש עליז, פעימתי, רענן ופריך. (מי לא רוצה להרגיש רענן ופריך כאשר האזעקה מטלטלת אותך ערה בגובה השחור?) אני אוהב את הדרך שהחדרים הללו חוגגים את ההתלהבות של הצהוב, אך שומרים על המראה המודרני והרענן על ידי איזון זה עם טרי לבן.
בכל בוקר אנו מתעוררים לשמש ולזוהר של יום חדש. יום שכולו אפשרות, הזדמנות ומסתורין. בכל לילה אנו חוזרים הביתה אל החושך, לתקופה של הסתגלות, וכניעה לכיוון השינה. בספר יופי מאת ג'ון אודונו, הוא כותב, "התעוררות ונכנעים: הם ממסגרים כל יום וכל חיים; ביניהם הוא המסע בו כל דבר יכול לקרות, היופי והשבריריות. "
אני אוהב את הרעיון להתעורר לצהוב בוהק שקורא לי לקפוץ למעלה, לטפס מהגולם הכהה שלי ולהתחיל את המסע. המסע בו כל דבר יכול לקרות. אולי עבודה חדשה. אולי חבר חדש, אתגר חדש או רעיון חדש שמשנה חיים. אולי, אפילו, תרופה לקור.