רוב דרום על הבאת צבע נועז לבית עירוני רשמי בלונדון

ברברה קינג: יש משהו פרובוקטיבי בחדר אוכל משובץ בתפר להבת קטיפה אדומה.

רוב דרום: אני אוהב את ערך ההלם. אתה נכנס לאולם הכניסה והכל בז 'ולבן; ואז אתה פונה שמאלה ופתאום אתה רואה את קירות הפטל האלה. זה לא מעבר עדין. למען האמת, זה אמור להיות תיאטרון. אני חייב לומר שאני נהנה לשחק בסוג כזה של מתח ויזואלי. ואני אוהבת את הניגודיות שגיאומטריה של התבנית יוצרת כנגד העיצוב האנגלי המאוד תקין ונגד המעטל הצרפתי המאוד תקין. המתח שומר על דברים מעניינים.

כמו שקורה בזוגיות, נכון?

היין והיאנג של קישוט ואהבה. בינגו!

מדוע דווקא פטל?

זה תפאורה יפהפייה לחדר אוכל, צבע מחמיא לאנשים ולאוכל, והאמנות בשחור-לבן קופצת על הקירות. זה לא צבע עונתי, והוא עושה את המיטב מהאור של לונדון, או היעדרו. החדר הוא גן עדן באור השמש הבהיר של הקיץ ושמיים באפור העגום של החורף. זה במקרה גם צבע שהלקוח שלי אוהב, שגורם לה להרגיש טוב. היא עודדה אותי להשתמש בזה, והיא צדקה.

האם זה צבע שהיא לובשת?

לא, אבל היא השתמשה בזה בבית הראשון שקישטתי למשפחה, בגריניץ 'בקונטיקט. לונדון היא מעונם העיקרי כעת.

האם היית אומר שנתת לבית העירוני האנגלי הזה מהמאה ה -19 רגישות אמריקאית מהמאה ה -21?

אה, חד משמעית. יש פשטות בלי להיות צנועה - קלות שימוש. למרות שזה בית רשמי מבחינה ארכיטקטונית - כוונתי, התבונן בתבניות הכתר האלה! - קל לחיות בה. קל לבנם, בן 23, להאמין או לא, לבוא עם חבריו ולהיערם בסלון. הנוחות הייתה המפתח.

מה המרכיב החשוב ביותר של נוחות?

מגוון מקומות ישיבה ובדים שמרגישים טוב. לא כולנו באותו גודל, צורה, מין או גיל; ישיבה צריכה להיות מייצגת של האוכלוסייה. אז אתם רואים כסאות מועדון עמוקים, ברג'רים קטנים, ספות בקנה מידה בינוני, עות'מאנית שעליה מוטלים כשהם מבדרים, אפילו כסא נעלי בית דו צדדי.

למי מתאים מקום הכיסא? שני אנשים שמעדיפים לא לדבר אחד עם השני?

לא! כששני אנשים עומדים על זה, הם נוטים לשבת זה לצד זה, לא גב אל גב. אני קורא לזה tête-à-tete - זה בעצם גרסה מודרנית של אותה חברות ויקטוריאנית, והיא התחבקה כך. יש לך סוג של אינטימיות מאולצת עם סרגל ביטחון בין לבין. אני לא אומר שנוחיות זה דבר שלבריטים אין, אבל זה נוחות בלי להיות שכבה יתר. אין מיליון כריות לשטף או אביזרים לאבק. אם כי כשאתה מסתכל על הספרייה אתה יכול לומר, 'ובכן זה בשכבות, עם כל הסנטר הפרחוני הזה.' זו הייתה ההנהון הגדול ביותר שלי לקישוט באנגלית.

ובכל זאת, זו לא תהיה הגרסה שלי לשכבות.

זה היה מחוסם על ידי ציור כל עבודות העץ לבן. עשינו זאת בכל מקום שיכולנו. בעיקרון השתמשתי בחסימה, רק שני צבעים רלוונטיים בכל חדר. הייתי מרגיע אם לא הייתי אומר שהושפעתי מדייויד היקס. הוא נתן לחדרים גיאומטריה דקורטיבית פשוט באמצעות שני צבעים חזקים.

האם זה היה הרעיון כאן? גיאומטריה דקורטיבית?

מה שבאמת ניסיתי לעשות לא להציף או להתחרות באמנות, שהיא אוסף מרשים שכולל יצירות של הנרי מור וברברה הפוורת '. וגם לכבד את הארכיטקטורה - לתת לה לזרוח על ידי כך שלא יהיה לך טון של צבעים שונים בדים - אך יחד עם זאת ממזערים את גילם, מקנים תחושת נעורים מבלי להיות לא ראוי. דוגמא נוספת לכך היא הכיסוי באולם הכניסה. זה דפוס דמשק של בית הספר הישן המודפס על נייר רפיה כבד. אני חושב שהפיתול של תבנית שמרנית מאוד על המרקם המודרני הזה הוא גישה אמריקאית קלאסית.

לכבוש מחדש את הנוער, אתה מתכוון?

חה! 'צעיר' עשוי להיות כאן מתיחה גדולה מדי. בואו נקרא לזה רעננות, פריכות. למרות שניסיתי לצעוד את זה קצת. זה לוקח את מה שטוב ולשחק אותו. הבית אמור להיות עם תחושה של סדר וניקיון בעיטור. ממש עד למדפי הספרים המסודרים האלה. אם זה מדף ספרים אני אוהב שיהיו לי ספרים, וספרים בלבד. אני כל כך נורא - אני לא אוהב צילומים ממוסגרים. אני לא אוהב צ'צ'וצ'קים מכל סוג שהוא. אני שונא להיכנס לספריה שנראית כמו חנות מתנות. זה צריך להיות טהור וכנה - אחרת אל תכניסו שם מדפים.

מה עוד אתה לא אוהב?

כל דבר טרנדי מדי. זה בזבוז כסף כי אין לו אריכות ימים. אם תבינו את זה נכון, תשמחו עם זה באותה מידה בגיל 25 כשאתם בגיל 65. והייתי אומר שמדובר במשק בית שמח מאוד. כל חדר מעניק להם חוויה שונה במהלך יום בודד. לא ככה אני חי, אבל ככה הם חיים.

ואיך אתה חי?

אני עובד כל הזמן. בעיקרון אני תופס ביס לאכול, מאכיל את הכלבים שלי, מתקלח וישן. זו החוויה שלי מהבית!