אני מסתדר כי זה כיף, זה עוזר לשמלות שלי להתאים להן כמו שאני רוצה שהן יתאימו, וכמו שסבתא שלי הייתה אומרת, זה טוב לאדם. אבל שבוע לאחר האריזה של הדירה שלי, אני כל כך אסיר תודה על כל האימונים שלי, מכיוון שהם אפשרו לי לבצע הרמה כבדה שרטוט קיצוני בקלות (בעיקר).
חוויתי זאת לפחות פעם אחת לפני, תוך כדי ריצה לאורך כל שדה התעופה של פרנקפורט. הייתי נואשת ליצור את הקשר שלי לפירנצה (שם הכנתי את העוגה לחתונה של חבריך), הייתי ערה במשך 25 שעות והסתובבה עם מטען כבד מאוד. כשרצתי ורצתי חשבתי לעצמי, "אני אוהב אותך, מכונה אליפטית!"
השבוע אני מממש את כל הסיבולת הרמת והרמת המשקל לשימוש אפילו טוב יותר, כשאני גורר ספרים משומשים חנות ספרים למכירה, לשאת בגדים לצומת דרכים כדי לנסות למכור, לסחוב פרוטות וניקל בשווי 93 דולר בנק ו לאחר מכן לספאווי (מכיוון שלבנק אין מכונה לספירת החלפות!), והפכתי לטיול הקהילתי היומיומי שלי עם שקיות תרומות כבדות. הרמתי קופסאות של ספרים וספרי בישול מעל ראשי בכדי לעמוד במדפי הארונות הגבוהים שלי, ופירקתי את מדפי העץ הקשיח שלי (שרק מחציתם מוצגת כאן), ומטפס על מעלה ומורד סולם החדר שלי מיליון פעם ביום. ובעוד כמה ימים מתחיל אימון החזקים האמיתיים, כשאני סוחב את כל התיבות, המזרן והקופצני שלי בשתי מדרגות. ברצינות, אריזה + הובלה הולכת להיות טרנד האימון החדש והחם.
כל הפעילות הזו גרמה לי כל כך אסיר תודה על כך שאימנתי (בלי לדעת) את היום הזה. תהליך האריזה מספיק מעייף נפשית ורגשית, כך שאם לא הייתי מסוגל לפרוץ אותו פיזית, הכל יאבד.
האם יש היבט של חיי הבית שגורם לך להודות לך שאתה במצב כה נפלא? אולי כשעונת הגינון מסתובבת, או כשהגיע הזמן לקצוץ עץ, או כשאתה רוצה לארגן מחדש את כל הרהיטים שלך עכשיו אז אתה נשכב ועושה זאת בעצמך?