האם אנו בדרך להפוך לאומה של שוכרים? יכול להיות. למשבר הדיור בשנת 2008 והמיתון שלאחר מכן היו השלכות רבות לטווח הארוך, והוא עשוי אף תרם לשינוי מהותי בערכי החברה שלנו. כששיעורי הבעלות על הבית צונחים, קל להאשים את הירידה בעלויות גבוהות, אשראי שאינו זמין או קונים מבוישים באקדח, אך יותר ויותר נראה כי מדובר גם בשינוי סדרי עדיפויות. יותר אמריקאים מתמיד אומרים שבעלות על בית פשוט אינה חלק מתוכניתם.
כפי שיצא לאחרונה נתוני מפקד ארה"ב מראה כי רק 65% מהאמריקנים הם הבעלים של בתיהם, האחוז הנמוך ביותר מאז 1995. עבור הסטים של 35 ומטה, המספרים היו הנמוכים ביותר בהיסטוריה שנרשמה על 36.2% (סקר פניית הדיור החל לארגן בעלות על הבית עד גיל בשנת 1982).
עם שיעורי האבטלה הגבוהים בקרב צעירים (למעלה מ- 10% מהאמריקאים בגילאי 20-24 עדיין אינם מובטלים) והגבלות האשראי ההדוקות שלאחר המיתון, יתכן שצעירים פשוט אין להם מזומנים, אך האם יכולים להיות גורמים אחרים שמונעים את הצטרפותם למשחק הנדל"ן?
זה סקר מרתק בניצוח הוושינגטון פוסט ומרכז מילר מראה כי עמדות כלפי בעלות בתים למעשה משתנות. התבונן בשאלה החמישית, החלק העוסק באופן ספציפי במושג החלום האמריקאי. בשנת 1986 78% מהאמריקאים אמרו כי בעלות על בית היא "מאוד" איך הם הגדירו את החלום האמריקני. בשנת 2013 רק 61% הסכימו עם הצהרה זו.
עם זאת, 61% מהאמריקאים הגיבו היום כי לחלום האמריקני הייתה "משמעות אמיתית" להם (ירידה של 7% בלבד משנת 1986). המשמעות היא שאמנם החלום האמריקני הוא עדיין מושג אמיתי מאוד עבור אנשים רבים (או לפחות עבורו אחוז דומה מהחברה שלנו), בעלות על בתים היא כבר לא חלק מהותי מהמושג הזה.
למה זה קורה? אין ספק שמשבר הדיור עשה הרבה כדי לשנות את הגישה לגבי המוניטין שפעם היה סולידי של נדל"ן כהשקעה, אבל זה יותר מזה. פירוש הערים היקרות שאוכלוסיות עירוניות גדולות בדרך כלל שוכרות ולא קונות, ואוכלוסיות גדולות של אנשים צעירים עם אורח חיים חולף זקוקים לגמישות בשכירות. ועם כל המגמות החברתיות, ככל שהשכירות הופכות נפוצות יותר, היא גם תעשה פחות סטיגמטית ולכן נפוצה אף יותר.