תוך כדי גלישה / ציתות בחנות לעיצוב בית מקומי, תפסתי שיחה שגרמה לי להפסיק את קניות הכריות ולהקשיב. אישה אמרה לבן זוגה: "מה עם שני הצבעים האלה לחדר השינה שלנו?", השיב האיש, אההם: "מותק, זה תלוי בך כל עוד אני מקבל את המערה של הגבר שלי." עליה השיבה חברתה הנשית: "זה סתם כמו החבר שלי. אבל אני אוהבת שלא אכפת לו כי אני אוהבת לעשות הכל שלי דרך. "אני אוחזתי בו כרית קצוצה במחיר מופרז בקראטה וקיננתי בשקט קישוט קישוט לא שוויוני.
מלבד התפקידים הברורים שנפלו לסטראוטיפים שנראו כאילו הם משחקים בחנות הביתית (אם כי מי יודע, אולי שני הבחורים האלה פשוט באמת לא אוהבים לקשט, אבל הם אוהבים גינון או בישול? אולי?), הרעיון שרק אדם אחד קורא לכל הצילומים שונה מאוד מהניסיון שלי. אני חושב שאולי אני מרגיש מתוסכל אם לבן זוגי שלי לא היו דעות בנוגע לאופן העיצוב של הבית שלנו, ובכל זאת האישה בחנות נראתה עליזה שהיא קיבלה את כל ההחלטות.
אז, ביום שלאחר הבחירות, עכשיו אחרי שבחרנו את נבחרי הציבור שלנו, אני סקרן כיצד כולכם פועלים כשמדובר בקבלת החלטות קישוט. אם אתה ההחלטה, אתה אוהב לקבל שליטה מוחלטת? או האם אתה מאחל שתושבך / ת התושבים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ים / ית יופיעו / ות יסתבכו בתהליך?
או שזה מקשט את האנשים על ידי האנשים בבית? האם יש אי פעם ויכוחים סוערים לגבי החלטות לקשט? ואם כן, איך מגיעים לפשרות?
נ.ב. למרות שיטות הקישוט השונות שלנו, אני מקווה שכולנו יכולים להסכים שצריך להיות איסור בפריסה ארצית על המונח "מערת אדם". המילים היחידות שצריכות לבוא לפני "מערה" הן "קרלסבד" או "עטלף". Ixnay על מערת גברים = 2013! אני אעשה שלטים ...
