בן זוגי תמיד מרפרף ברחבי הבית, עושה דברים קטנים לאורך כל היום, כפי שהיא חושבת לעשות אותם. זה כמו לנשום עבורה - משהו שהיא עושה בשגרה הרגילה בלי לחשוב. לא נדיר שהיא תשהה סרט שאנחנו באמצעו, תפסיק לשירותים, ואז תתחיל לעשות את הכלים או לפתוח את הדואר בדרך חזרה. היא פשוט לא יכולה להתאפק.
אני מודה שתנועות הפרפרים של אשתי חידות אותי, כאילו מתרוצצות לכאן ויש דרך יעילה להשיג את מה שצריך לעשות. (בנוסף, לעתים קרובות אני נשארת לחכות בסלון, תוהה אם ומתי היא תחזור כדי שנוכל לסיים את הסרט.)
היא טוענת שהשמירה היא מדיטטיבית, ואינה יכולה להתמקד עד שהכל מסודר ובמקום הראוי לו. היא גם אוהבת את הסיפוק המיידי שמקורו במשהו שנעשה ברגע זה. כתוצאה מכך, לעיתים קרובות אני מוצאת אותה מתרוקנת באוזניות, מאזינה למוזיקה ומאושרת כנקניקת צדפה קטנה.
אני מודה בליצר נדיר, שמצליח להשיג דברים בפיזורי פנים שתוארו בפרויקט כשצריך אותם. אחרת, כשאני בבית, אני די שקט תקופות ממושכות - עובד או קורא ספר.
בעיניי זה פשוט יעיל. מדוע לבזבז את האנרגיה הנפשית שלך בבלגן, כשאתה יכול להתמקד במה שאתה עושה ברגע זה? ניקיון לאורך היום קוטע באופן בלתי נמנע את קו המחשבה שלי ומטלטל אותי מכל אזור שבא לי במקרה. כמו כן, הודאה אמיתית: אני שונאת את זה ומדירה אותו כמה שיותר זמן.
אבל כשמגיע הרגע, אני לא מתעסק, וכמו שחייפר פוגש את איש המרשמלו של סטיי-פופט, אני לא לוקח שום אסירים, מנקה ומארגן את כל הדברים בדרכי. מסיבה זו, דברים כמו ינואר קיור עובד ממש טוב בשבילי.
החיסרון, כפי שבטח הבנת, הוא שתחזוקה מתמשכת אינה החליפה החזקה שלי. אני נוטה להתעלם מדברים הרבה זמן, עד שאני מבחין בהם, או נאלץ להתמודד איתם. הדברים נעשים מבולגנים.
למותר לציין ששתי דרכי ההתמודדות הללו מנוגדות ישירות זו לזו. ברור, אין דרך אחת נכונה להיות, או דרך נכונה לנקות. מדובר על איזון ובעיקר במערכת היחסים מדובר בפשרה.