בואו נדבר על שותפים לחדר. במהלך הלימודים ובשנות העשרים לחייכם, שיתוף של שטחי המגורים (וההוצאות) שלכם עם אחרים הוא הקנה לקורס. אבל מהר קדימה עשור בערך והנוף נראה שונה; אנשים מתחברים, עולים בסולם הנכסים או פשוט בוחרים לגור לבד, כאשר הכנסה מוגדלת מאפשרת זאת. אבל מה אם אתה פשוט כמו לחיות עם אחרים?
בלונדון, איפה אני גר, זה לא נדיר שגדולי בנאמנות (כן, פשוט השתמשתי במונח הזה - האם זה מחריג אותי מהקבוצה?) לחיות יחד בשנות השלושים לחייהם ומעבר לה. מלבד השיתוף ביוקר המחיה המופרז לעיתים בעיר זו, אני חושב שזה קשור לתחושות האנונימיות שהחיים במטרופולין יכולים להסית. לא משנה כמה מלאי חיי החברה שלך, המנטליות של העיניים למטה-הצינור יכולה לגרום לך לחשוק בפרצופים מוכרים וידידותיים בבית.
בזמן שלפעמים אני מפנטזת לחיות לבד (והחופש בעיצוב פנים שיביא אותי - ספה ירוקה אמרלד, מישהו?), לא סביר שאעשה זאת. אני יצור חברתי מטבעי, ויש לי מישהו שאיתו ניתן להתחייב ביום רע, או לפצח מעט יין ולצפות במשחק הכס, זה משהו שאני חושב שהייתי מתגעגע אליו אם אי פעם הייתי לוקח את זה לצלול.
אליך: היו לך שותפים לחדר, או האם עכשיו? האם ההחלטה הייתה כלכלית בלבד, או רגשית בלבד?