אמי מלאכה שמונה ואחת בפברואר השנה, הייתה לה יום הולדת מקסימה ואז מצאה את עצמה שבועות אחר כך עם כל כך הרבה כאבים במותן שהיא לא הצליחה לטפס במדרגות מהחדר השינה בוקר אחד. זו הייתה חוויה חדשה לגמרי, היא שלחה אותה לבית החולים וכעת היא עושה שיקום והתאוששות במשך השבוע האחרון במתקן בקונטיקט. היא ספורט נהדר, אבל היא לא שמחה מזה והיה לה קשה מאוד לשמור על מצב רוחה כשהיא יכולה לזכור כמה מהר יותר היא התאוששה בפעם האחרונה שעשתה ניתוח. וזה גרם לכולנו לחשוב על מדרגות באור חדש לחלוטין.
כשיש לך ילדים אתה מחשיב מחדש את כל הבית בכדי להגן עליהם מפני קצוות חדים והרחק ממדרגות. שולחנות קפה מזכוכית מוסרים, ספות מקבלות כיסויי מיקרופייבר וצריך לטהר אוכל. ואז הכל תקין לזמן מה. אתה נושם לרווחה עמוקה ושוכח שתצטרך לעשות זאת שוב. אבל אתה.
כשאתה מתבגר הבית שוב הופך לאזור סכנה, רק אתה ו / או ההורים שאתה דואג אליהם ולא הילדים שלך. מדרגות הופכות לאמבטיות ג'קוזי מפוארות ובלתי שמישות, ושוכחות לשבת בסלון ההיפי הנמוך שלך, עם מקומות ישיבה על הרצפה.
ורוב הזמן, בניגוד לילדים, אף אחד לא רוצה לדבר על זה.
אנחנו כמשפחה רק התחלנו לחשוב על זה ולדבר על זה, שזה קשה אבל נחמד. בכמה שיחות קצרות עם אמי ואחי בסוף השבוע הזה, מעבר לקצות האצבעות והחשש להיתקע ככה לנצח, היו כמה נקודות אור. הופתעתי ושמחתי כשהיא קיבלה את פני המחשבה לצאת מביתה (עם המדרגות) במעט התרגשות. היה לה חזון של חלל חדש שיכיל את סטודיו האמנות שלה, יהיה נוח יותר וקרוב יותר אלינו. או שמא התחלנו לדבר מדבר ממושך, אך מעולם לא בוצע שיפוץ שיכול היה להגדיר מחדש את הכל וליצור בית מבודד טוב בהרבה, ולחתוך את חשבונות החימום הגדולים בחורף.
אין לי עדיין הרבה תשובות, אבל כמעצב אני רוצה לחשוב שכל בעיה נפתרת עם כושר המצאה וחשיבה, וכי אילוצים (כמו שאמר צ'ארלס אימס) נחוצים לתמיד עיצוב. אז, חשוב על זה כראשית שיחה, וכזו בה אני מעוניין בחוויות שלך.