אחרי ה- Cure של ינואר בשנה שעברה, והתקשורת מהירה בשנה שעברה, נודע לי פתאום לכמות הזמן שביליתי "מחוברת לחיבור", במיוחד לאינטרנט. זה היה כאילו התחושה שלי שמיעה, כביכול, השימוש שלי בטכנולוגיה הוגבר לאחר שנחשף לשקט בו. ואז הבנתי, בחרתי באינטרנט על פני ילדי.
אני לא חושב שאני מכור לאינטרנט - אני לא משתמש כבד באינטרנט ואפילו אין לי טלפון חכם, אבל אחרי התקשורת הזו מהר, נודע לי פתאום שאותם רגעים קטנים היו לי לבדוק פה ושם את הדוא"ל שלי, או לעדכן את פייסבוק מדי פעם, שכל אלה משפיעים למעשה על כל יום. הבנתי שבגלל הקשר המתמיד הזה מחוץ לבית, המוח והקשב שלי לא היו
אז בשנה האחרונה התחלתי למעשה להכניס את המחשב הנייד לארון במהלך היום. אני עדיין משתמש באינטרנט בבקרים, אחה"צ ובערבים (כשבעלי בבית), אבל זה פשוט ראלף, קיסוס ואנוכי, שלושתנו מבצעים מטלות יחד, משחקים יחד ויש להם את מלוא תשומת הלב האחד של השני.
כתוצאה מכך השנה לא היה לי קשה כל כך לסגור את המחשב הנייד, לכבות את הטלוויזיה - כבר עשיתי את זה, במידה מסוימת, כמעט 12 חודשים. ואני לא מתחרט על זה קצת! בטח, בהתחלה, זה מרגיש שאתה מונע מעצמך מעורבות חברתית. אבל בסופו של דבר כל מה שעשה זה לגרום לי להיכנס למכונית ולמעשה ללכת
התמונה בה השתמשתי בפוסט זה הייתה תמונה מתוך ה- Cure של ינואר האחרון - תמונה של מיטתי, שם עמדתי להסתובב לבד עם המחשב הנייד שלי. הנה התמודדתי איתו השנה, באותו תאריך: שני הילדים שלי, מלאי שמחה, משחקים לבוש.
