כאשר 1.6 מיליון איש דוחסים את עצמם לאי קטנטן כמו מנהטן, הדברים אמורים להיות אינטימיים. שלא כמו תושבים בערים אחרות, מרווחות יותר, ניו יורקיים, פשוטו כאלו ואחרים, חשובים זה לזה כמו בשום מקום אחר, ולעולם זה לא ניכר יותר מאשר ביום האשפה.
אולי אתה זוכר את שלי הרגל הליכה לילי? טיולי הערב ההם נותנים לי מושב בשורה הראשונה למדרכות העיר שלי ורוב מה שאני רואה זה… זבל. תיקים ושקיות זבל, נערמים כמו שאני גבוה (ואני גובה).
בנייני מגורים אוספים את האשפה, ומכיוון שאין מקום לפחים או לצידי אשפה ברחובות העמוסים, הם עורמים את ההצטברות על המדרכה כדי לחכות לאיסוף.
זה גם מגעיל וגם מרתק. מגעיל מכיוון שהרי זבל לא מריחים כמו מצע ורדים (רק דמיינו את ניחוח הזבל של האשפה החמה בחודשי הקיץ) והם תופסים מקום על המדרכה; מרתק כי הערימות הללו הן מבט כנה על מה ששכני קונים ואוכלים וזורקים. אם סיור בבית הוא מבט מלוטש על מה שאנשים רוצים שתדע עליהם, ערימת האשפה (בעילום שם) היא תיאור גלוי לאופן שבו אנשים חיים בפועל.
ייתכן שהמערכת איננה אידיאלית, אך היא אכן מגבירה את תודעת האשפה שלנו. אנו נאלצים להתמודד עם הערימות ברחוב פעם בשבוע, תזכורת קשה אך הכרחית לכמות הפסולת העצומה שאנו מייצרים באופן קולקטיבי.
אני בהחלט מודע יותר להרגלי האשפה שלי כאשר אני מתמודד עם הערימה הזו. אני ממחזר את מה שאני יכול, כמובן, אבל פסולת מזון אורגנית (שגדלתי זורקת לערמת קומפוסט) אין לאן ללכת בבניין הנוכחי שלי. אמנם זה לא זמין לי, אבל חלקים מסוימים בעיר ניו יורק - סטטן איילנד וחלקים מברוקלין ו קווינס - החלו לאסוף בערך 35% מהחומרים האורגניים שאחרת ייכנסו ל הטמנה. חומר זה נלקח למעלה למתקן שהופך אותו לקומפוסט לחוות מקומיות.
אם כבר מדברים על מזבלות, האשפה בניו יורק (כ 85% ממנה) מועברת למזבלות במדינות אחרות כמו ניו ג'רזי, פנסילבניה ווירג'יניה בעלות שנתית של כ -300 מיליון דולר לשנה.
ויש עוד הטבה מעניינת בכך שהאשפה חשופה כל כך - נראה שיש סחר ריהוט די מלא חיים. מכיוון שקשה כל כך להעביר פריטים מגושמים, רהיטים שהושלכו שאולי יושלכו אצל מוניטין או שיימכרו לרוב נזרקים על שפת המדרכה. אלה חדשות טובות לשכני ילדיי הקולג 'ב- FIT, מכיוון שראיתי שהרבה סטודנטים קולטים רהיטים משומשים להפליא ביום האשפה, אשר אני בטוח שהם היו אסירי תודה על כך.
