אנו בוחרים באופן עצמאי מוצרים אלה - אם אתה קונה מאחד הקישורים שלנו, אנו עשויים להרוויח עמלה.
שם: פאם ופראני (כלב)
מקום: יוסטון, טקסס
גודל: 1,820 רגל מרובע
שנים חיו ב: 1 שנה
כשעוברים לעיר חדשה, אחד הדברים החשובים ביותר הוא למצוא מקום שמרגיש כמו בית. מבחינת פאם, רופאת מחלקת ER ומיילדת NYC, הדבר היה חשוב במיוחד כאשר עבודתה הראשונה לאחר התושבות הביאה אותה ליוסטון, טקסס. היא מצאה את בית העירייה המרווח והמודרני בשכונה הסמוכה למרכז העיר יוסטון, והפכה אותו משכבה ריקה לחלל האישי המסביר פנים, שאתה רואה כאן.
כשיש לך בית כזה, נחמד שיש עם מישהו לשתף אותו, אולי מישהו קטן ופרוותי. כשאתה רואה את ההתייחסות בין פאם לבין הכלבה שלה פראני, לעולם לא היית מנחש שהיא מעולם לא הייתה לה חיית מחמד. זה הבית שהפגיש ביניהם: שבועות ספורים אחרי ההוריקן הארווי, פאם מצא את פראני תקועה על המרפסת. פאם החליט לאמץ אותו, ומאז הוא הפך להיות מתקן; חברים אפילו אומרים שהוא תואם את העיצוב. ואחרי יום לחוץ במיון, הבית מרגיש כמו נווה מדבר של רוגע. "לחזור הביתה זה תמיד תענוג", אומר פאם.
הסגנון שלי: אני לא קריאייטיב / מעצב במקצועי, ואני קצת נווד, עם חמישה מהלכים בשש שנים. אני רופא במיון, שהוא ככל הנראה רחוק מלהיות אומנותי או זוהר. אני חושב פחות על סגנונות ספציפיים ויותר על יעדים ספציפיים שהיו לי למקומי. אני רוצה שהמקום שלי יהיה "תחנת הטעינה", כמו שאני מכנה זאת. אז אני נוטה לדבוק בגווני אדמה נוספים, צמחים, לא יותר מדי תבניות. אני רוצה שבמקום שלי תהיה איזושהי אופי ויהיה מעט אנדרוגיני, כך שאין ורודים ומדלילים מאוד על הניצוצות.
השראה: בתי קפה. אני יודע שזה נשמע מוזר. מעולם לא יכולתי ללמוד בבית, ולכן כל שנות הלימוד שלי ביליתי בהרבה בתי קפה. בדרך כלל העיצוב מגניב, נעים, טרנדי, כהה או מצוברח ובבית קפה טוב יש אווירה. אם הייתי יכול לשלב כמה מאותם ויברציות שמצאתי בקיוטו, בקופנהגן, במרפה, במרקש ובושוויק וללדת תינוק דירות מעורב... זו ההשראה שלי.
אלמנט מועדף: המקום שלי הגיע עם כלב! עברתי שבועיים לפני הוריקן הארווי. כמה שבועות לאחר מכן, מצאתי ממש כלב אשר הרצועה שלו הייתה תקועה על כיסא בחצר האחורית שלי. בעליו בדיוק נפטר ואף אחד לא רצה לתבוע אותו. כילדה בניו יורק שנולדה וגדלה שגדלה בדירה רוב חיי, מעולם לא הייתה לי חיית מחמד. אז שנינו עברו טראומה בהתחלה, אבל עכשיו, איני יכול לדמיין את עצמי נפרד. הוא באמת אחת הברכות הגדולות ביותר, ואנשים נוטים לומר "הוא תואם" את התפאורה שלי.
לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי חולמת בהקיץ לחזור הביתה ולשכב על הספה הנוח ביותר שלי עם פראני. זו כנראה אחת הרכישות הכי גאות ומוערכות שלי. עקבתי אחרי שקע הארגז והחבית במשך שבועות. ואז יום אחד, הנה זה היה. חדש לגמרי, בצבע מותאם אישית שמישהו לא מצא חן בעיניהם. קיבלתי את זה במחיר מאוד יקר אך לא היה לי מושג איך אני הולך להביא אותו הביתה. בסופו של דבר מצאתי אפליקציית טלפון לאנשים עם טנדרים המספקים משלוח מיידי. קיבלתי את הספה שלי לאחר שעתיים. מוסר הסיפור: יש אפליקציה לכל דבר!
האתגר הכי גדול: מנסה להבדיל בין הטרנדי עכשיו לעומת מה העתיד אותי בעוד שלוש וחמש שנים עדיין יאהב. בעיקרון, אני מבלה את זמני בהתנגדות לדחף לקנות כל דבר מקרמה, מראות עגולות, או המון רהיטי נצרים. כמו כן, לנסות לתלות אמנות באופן מאוזן ולא מאוזן זה ממש מאתגר!
המבוכה הגדולה ביותר: בטח "חדר השינה האורח" שלי. בכנות אני לא מקבלת הרבה אורחים, ודחיתי את קניית המיטה השנייה. בעיקר בגלל שאני צופה מהלך נוסף בעתיד הקרוב. אבל יש לי מזרן אוויר מהשורה הראשונה! כמו כן, יש לי וידוי. אני לא מחשיב את עצמי כאל יוגי, כפי שמציע "חדר השינה האורח" שלי. בעיקר שכבתי בשוואסנה. אז בעצם... אני מתנמנת. עברתי גם שלב בוהמי מאוד, ורוב הרכישות שלי הסתיימו ב"חדר היוגה "שלי. בנוחיות רבה, אני יכול לגרור את הדברים שלי דרך דלתות הזזה לקצת נווה מדבר מרוקאי חיצוני מאולתר, לשפוך לעצמי תה נענע, להפעיל את הרמקול הנייד שלי לנעימות ולהרגיש מועבר.
עשה זאת בעצמך: כלי החרס שלי! אני די חדש באמנות הקרמיקה אבל אני ממש אוהב אותה. בכל הבית שלי מפוזרים ספלים, אגרטלים, קערות, מחזיקי קטורת, שיצרתי באהבה.
הפינוק הגדול ביותר: ריח חיוני לחלוטין עבורי, במיוחד בבית שלי. אני בהחלט מזלזלת בנרות. אבל במקום לצבור 10 כאלה פחות יקרים, אני משקיע באחד או שניים במשך השנה. המועדפים עלי הם נרות של לה-לבו.
העצה הטובה ביותר: אני באמת משתדל לא להיקשר יותר מדי לדברים שבבעלותי. אם מישהו בא וממש אוהב משהו משלי, אני ממש מנסה לתת להם את זה. הפוזיציות חוזרות למחזור. החיים נהדרים וקצרים ומלאים בהפתעות... אל תרגישו יותר מדי נוחים.
מקורות חלום: למעשה, החלום שלי יהיה לנסוע ולאסוף קטעים יפים של אמנים עצמאיים מוכשרים שאף אחד אחר לא באמת יודע. אבל בינתיים, כל מה שמתפרסם במגזין קינפולק די חלומי.
