חברים, אני משוטטת. לאחר מספר נסיעות מטוס הלוך ושוב בחיפוש אחר דיור חדש, העלייה והירידות בתהליך המשכנתא, נסיעת המכוניות של הרגע האחרון עם שניים ילדים וכלב בגרירה (פוסט נוסף בפני עצמו), והגעתנו האולטימטיבית למקום זר יחסית, אני לגמרי, לגמרי ולא במפתיע, מותש.
למרבה המזל, הדברים שלנו הגיעו בצורה מתוזמנת ועם מעט יחסית שיהוקים. ציפיתי מעצמי לעמוד מיד במשימה לפרוק ולארגן ולהפוך את הבית החדש שלנו לבית. מה קרה אחרי שהמובילים עזבו? לא עשיתי שום דבר. חוסר תחושה כמעט השתלט עלי, וגופי אמר לי לנוח, אחרת אני עלול לחלות.
האם אני לבד בתחילת העייפות המסתורית הזו? או שזה מקרה קלאסי של בלוז חדש של בעלי בתים? לא נרתע לא רק ממשימת הפריקה אלא השיפוצים הנחוצים הביתה מעבר לפינה, קל להרגיש מוצף. אבל הר הקופסאות המשוטחות בסלון שלנו מנחם אותי כסימן לכך שהצלחנו להתקדם. אני מזכיר לעצמי לנשום, להעריך את השלב הבא בחיים ולנסות ליהנות מרגע של לקיחת דברים יום אחד בכל פעם. מצטער להישמע כמו מתלונן, אבל אני לא יכול לדמיין שאני היחיד שמרגיש קצת שפל לא צפוי אחרי שטיפסתי על כל כך הרבה פסגות.
העברת הודעה לאחר מכן, האם סתם הוקצבת? או שאתה ארנבת האנרגיה, מסוגל להפוך את המקום החדש שלך לביתי תוך ימים ספורים (ואם זה אתה, קח אותי קנאי רשמית!)?