שלשום ארזתי וזזתי ופרקתי קופסאות במשך 13 שעות, לקראת הלילה הראשון שלנו בבית החדש שלנו. המוטיבציה שלי? אושר משפחתי, בטוח, אבל גם ההבטחה שהבטחתי לעצמי שכשסיימתי לעבוד, אוכל לתלות אמנות.
זה היה אפילו יותר כיף ומתגמל ממה שדמיינתי! אמנות תלייה הייתה ההפך הגמור ממה שעשיתי בשאר השבוע, וזה הרגיש כמו פינוק כזה. הציורים, ההדפסים והתמונות סימנו שזה לא עוד רק אתר עבודה או אזור טעינה - זה היה הבית שלנו.
כמובן, זה הוא עדיין אתר עבודה ואזור טעינה, מכיוון שיש כל כך הרבה עבודה שצריך לעשות. הציור הזה שנמצא לעת עתה תלוי בו חדר השמש עם לוחות העץ שלנו (אני חושב שאולי אעביר אותה), הייתה מתנה ליום הולדת של חברתי היקרה, האמנית לאה רוזנברג. שלחתי לה תמונה ממנה בבית החדש שלה, עליה היא ענתה, "מושלם! אתה בטח מתרגש לגור אם אתה כבר תולה את האמנות?! "אה, לאה מתוקה, הלוואי שזה היה כך. מיד מהזריקה, משני צדדיו, עומדות ערמות של תיבות.
זה כמו גלריה לאמנות, לא? כל כך יפה חילוף, כך שהעין שלך באמת יכולה לספוג את האמנות.
כפי שאתה יכול לראות, עומדת לפנינו המון עבודה (אם כי פרשתי רק שש מהתיבות האלו) היום אחר הצהריים) לפני שהאמנות ממש יכולה להאיר, ולפני שיהיו פרוייקטים קל דעת אחרים התחייב. ובכל זאת... הציור הזה, ו
הדפס פנטסטי מר פוקס, וכל שאר האמנות שנתנו וקיבלנו במתנה - אלה נותנים לי מוטיבציה. הם גורמים לי לרצות שהבית שלי יעמוד בהם, להיות מקום בו ניתן להעריך אותם וליהנות מהם ובאמת נראה.
