באוקטובר 2013 נזרקתי לבור הספיגה שהוא השכרת ניו יורק שוק, מחפש סביב ברוקלין יחידה שעונה על הציפיות הבלתי סבירות של ילד בן 22 שברירי שרוצה לחיות ללא שותפים לחדר (מוי).
לאחר שצפיתי ביותר מתריסר דירות, החיפוש שלי הוביל אותי לבסוף לכיס של Flatbush ממש דרומית לפארק פרוספקט. נכנסתי לבניין גדול ומואר ללא רצפות עם רצפות מאובקות וקירות רעפים מכוערים, ואז עליתי במעלית רעועה עד 6th (ואחרון) קומה ונכנס לדירה ריקה.
זה היה סטודיו בסיסי, עם זאת מרווח באופן מפתיע, עם אור טבעי הזורם דרך חלון גדול בקצה השני של החדר. לאט לאט נרתעתי אליו והצצתי החוצה. כשלא נראה גורד שחקים או קומות בגובה, יכולתי לראות כל הדרך עד לסוף ברוקלין, שם נצץ מרחוק גשר ורזנו-צר. הסתכלתי למטה וראיתי כמה שורות של בתים ממש מחוץ לבניין. לא אבנים חומות. בתים. בתים צמודי קרקע.
כשעברתי לגור כמה שבועות אחר כך, יצאתי לגלות את השכונה אליה הייתי כל כך נמשך. הפינה שחייתי בה הייתה תמיד שוקקת, גם עם אנשים וגם פקק סבוך. זה מעולם לא היה מרגיע או נעים - זו הייתה ניו יורק. אבל חציית הרחוב לצד השני של שדרת הכנסייה הייתה כמו כניסה לעולם אחר לגמרי.
ה פארק פרוספקט מחוז היסטורי דרום
הוא אוסף בלוקים דמוי טרפז, הכלול בשדרת צ'רץ 'מצפון, שדרת אושן ממזרח, דרך בוורלי מדרום, ושדרת קוני איילנד ממערב. הוועדה לשימור לנקודות ציון של העיר הגדירה אותה כרובע היסטורי בשנת 1979, אך היא פותחה באזור שנות ה -90 של המאה הקודמת על ידי אדם, דין אלפורד, שרצה ליצור אזור פרברי שליו בגבולות עירוני בלתי נסלח עיר. הוא שכר את האדריכל ג'ון ג'יי. פטיט, שהנחייתו הייתה לבנות בתים בשלל סגנונות שונים. הבתים שהתקבלו עדיין קיימים כיום, החל מתחייה מושבה והמלכה אן ועד ניאו-טיודור ואפילו פגודה יפנית.ישנם כ -200 מהבתים הללו במחוז ההיסטורי של פארק פרוספקט דרום, כל אחד מהם כה ייחודי ויפה כשאני התבוננתי בהם. מרפסות עגולות. עמודים. רחובות מרופדים בעץ. מדשאות שופעות. היקרתי את ההליכה שלי למכולת, שהובילה אותי היישר דרך המחוז, ולעיתים קרובות הייתי מסתובבת במעקפים או בטיולים ספונטניים רק כדי לטייל ברחובות השקטים האלה.
זה הפך לחלק חיוני משגרת סוף השבוע שלי, במיוחד לאחר שבוע מחוספס בחיי העבודה שלי במנהטן. הייתי בא לכאן ומעמיד פנים שאני במקום אחר. בדקתי את הבתים האהובים עלי, כמו האחוזה המשתרעת בפינת אלבמארלה ומרלבורו שהייתי בפנים למכירה של נכס; זה שייך עכשיו לשחקנית מישל וויליאמס. בבית שמעבר לרחוב הוצגה המרפסת הסגורה של חלומותיי. אחד נוסף הרחוק יותר היה ברחוב במשך שנים ונראה רדוף - שלם עם א סימן "היזהר מכלב" - אך לאחרונה הוחזר ליופיו הקודם והפך לחלק מהסיבוב שלי בתור נו.
אפילו בתקופות המנסות ביותר שלי בניו יורק, כאשר הרגשתי דפוק בדרכיה הקשות, מובלעת המגורים הקטנה הזו תמיד הייתה שם בשבילי. תמיד הייתי ילדת עיר שחיה את חיי העיר בדירה קטנה בעיר. הנה הייתי שוב, בסטודיו בברוקלין שבאמת לא היה שום דבר מיוחד, אבל בהישג יד מוחשי של שכונה שמילאה אותי בשמחה ושאיפה. זה הדגים את האב-טיפוס הפרברי שרבים התרחקו ממנו לבוא לכאן, אבל זה היה אחד שלעתים קרובות גמגתי אליו.
בפברואר השנה מצאתי את עצמי עומדת שוב בדירה הריקה ההיא. קיבלתי הצעת עבודה ביוסטון כמה שבועות לפני כן, ואחרי שיותר משש שנים שהתגוררתי במוט ברוקלין שלי, סוף סוף הייתי צריך להיפרד.
זה היה יום סוער עד כאב בניו יורק, כאילו היא מעיפה אותי ממנה, נותנת לי את ברכה בדרך היחידה שהיא יודעת איך. הסתכלתי מבט אחרון אחר חלוני בחלל הבתים מתחת לגשר במרחק, חייכתי דרך דמעותי וסגרתי את הדלת עליו לנצח.
