חוויתי את פסטיבל הגאווה הראשון שלי כשהייתי בן שמונה עשרה, חודשים ספורים לאחר שיצאתי לראשונה במהלך השנה הבוגרת שלי בתיכון. לגדול באזור שמרני, ואז להיפטר ממנו אחרי שיצאתי כקווירי, למצוא קהילה היה חשוב לי מאוד לשני כדי לחוש תחושה של קשר מיידי, אך גם כהזדמנות ללמוד על ההיסטוריה של אנשים להט"בים, דבר שמעולם לא לימדו אותי בית ספר.
לעולם לא אשכח את אותה חוויה ראשונה של להיות בפסטיבל ובצעדה המוקפת באלפים אנשים אחרים להט"בים והחוויה הבסיסית העמוקה של ההבנה לא הייתי לבד, שלעולם לא אהיה לבד. עכשיו, כמעט שני עשורים לאחר מכן, התמזל מזלי לחוות פסטיבלי גאווה רבים כצופה, א צועד, ואמן / מבצע מוזמן - אבל גאווה אינה רק על מה לחשוב עליו ביוני, וזו הסיבה תליית דגל קשת מקדמת ביתי הייתה בראש סדר העדיפויות הראשון שלי לאחר שעברתי לגור במקום.
בשנה יוצאת דופן זו, הגאווה שלי נראית שונה מאוד, אז הבאתי את הפסטיבל לחצר שלי. במרפסת הקדמית שלי גרה שארית דינוזאור מפלסטיק גדולה מה ליל כל הקדושים (לפני ארבע שנים). בן זוגי ואני מלבישים אותה לכל חג, כולל גאווה. השנה היא מחזיקה דגל קשת קטן ודגל גאווה טרנסג'נדרית ומוצבת מאחוריה היא פוסטר המצויר ביד "חומר חי שחור". אני גם מלבישת את כלבנו הענק בתלבושת קשת ברוב הערבים כשאנחנו מסתובבים בשכונה שלנו, מצעד הגאווה המרוחק שלנו, השקט והקטן ביותר.
מתברר, אני לא היחיד שיוצר יצירתי. גאווה למרפסת (או לקשט את חזית הבית) הפכה לרעיון פופולרי כדרך להכיר בחשיבות הגאווה בתקופה שלא ניתן להיפגש באופן אישי. בדקתי עם כמה מחברי הקהילה ברחבי העולם כדי לראות איך הם מכבדים את חודש הגאווה מהבית:
"אני צופה בגאווה בו זמנית עם חבורה של חברים אחרי שהתלבשנו כאילו אנחנו הולכים לגאווה חיצונית. אנחנו גם הולכים להעלות את דגלי הגאווה הטרנסית שלנו ברחבי הבית ואני מכין כרזות קטנות - וחולצת טריקו לכלב שלי! " -דן נייסמית ', גלזגו, סקוטלנד
"הכנתי דקור לדלת הקשת עם סמני גיר ורטיבות למחיקה." - ג'סטין שואי, מרלטון, ניו ג'רזי
"התחלתי ללבוש ערימה של כל חולצות ה- Queer / Pride שלי עם הפיג'מה שלי. אני גם מתכנן לפרסם מחדש את הדרשה שלי במרשה פ. ג'ונסון. סביר להניח שאפרסם מודעות במדיה החברתית האישית שלי כמו גם במדיה החברתית בעבודה שלי. " -רבקה יואלר, גלסבורג, אילינוי
"הפכנו את הספריה החינמית הקטנה שלנו לסצנה קטנה. אנו נמצאים בתהליך של ביצוע מצעד גאווה זעיר שאנשים יוכלו ליהנות מהם להסתכל כשהם עוברים לידו. יש לנו גם חלונות מעוצבים ובקרוב יהיה לנו שלט המאחל לאנשים 'קווריאנטין שמח'. "טינה לסלי-פוקס, סירקוזה, ניו יורק
בקנה מידה גדול יותר, הגאווה 2020 אינה דומה לשום דבר שאיש מאיתנו חווינו מעולם. הטכנולוגיה ממלאת תפקיד עצום בסיוע לאנשים להתחבר זה לזה ולגיוס קהילתי, סולידריות והישרדות בתקופות מאתגרות אלה. עם ביטול אירועי הגאווה הפיזיים ברחבי העולם, קהילות רבות מביאות אירועים רבים ככל האפשר דרך האינטרנט שהוקלטו מראש או מופעי סטרימינג חיים.
התכנסויות וירטואליות בין חברים על זום הופכים לנורמה, וסופרים ומוזיקאים להט"בים הציעו קריאות והופעות חיות באמצעות YouTube Instagram ו- Facebook Live. בנוסף, ערים וקהילות להט"בים ברחבי הארץ העבירו את המיקוד שלהן ממה שהתחלנו לחשוב עליו חגיגות גאווה "מסורתיות" ובמקום זאת מתמקדות באינטרקטיביות והצטרפות לסולידריות עם חומר החיים השחורים תְנוּעָה.
בבסיסה גאווה היא על התנגדות והן על שייכות - שתי מילים שאני חושבת עליהן הרבה במיוחד על השנה. חשוב במיוחד להכיר באופנים שבהם גאווה התחילה כהתפרעות נגד אכזריות משטרתית בה אנשי להט"בים - במיוחד אנשי LGBTQ בצבע שהיו בעיקר נוער חסר בית - התייצב נגד המשטרה בפונדק סטונוול של ניו יורק, נלחם בחזרה ושינה באופן שיטתי את צורת הדרך בה רואים אנשים להט"בים בזה מדינה. הגאווה צריכה תמיד, אך במיוחד השנה, להתקיים בהכרה ובשיחה עם ההשפעה של גזענות מערכתית והכרה בתפקידים שיש לאנשי הצבע הלהט"בים בהתחלת מרד סטונוול שהוליד את מה שרובנו חושבים עליו כתנועת הזכויות המודרנית להט"ב.