זה היה 2006. זה עתה סיימתי את המכללה וסגרתי משרה של כותב העתקים ברמת כניסה בחברת אדריכלות קטנה שהתמחה בעיצוב בתי ספר מונוכרומטיים. זו הייתה ההופעה היחידה שעמדה לרשות רב-המדע / כתיבה יוצרת, ובכנות, לא היה אכפת לי כמה משעממת היצירה כנראה. בפעם הראשונה היה לי קצת כסף בכיס. כסף לדירה מכובדת, ללא שותף לחדר שטעמו מקושט בין פפאסן לצבוע עניבות ושלטים רחוקים גנובים (תחשבו ברחוב השלום ושדרת סטונר). כסף מספיק כדי לזלוג בספה דמוית עור בצבע שחור ומבריק של צ'סטרפילד, אך לא את הבד "זעם, פרח זורק" רחב היקף "בנקסי" שדמיינתי לתלות מעליו.
במקום זאת, קניתי טריפטיך של מרווין גיי בחמישים דולר ב- eBay כמתנה לברכה לעצמי. כשהרחבתי את התמונה הממוזערת הגורלית, אני זוכר שחשבתי, עכשיו זה הסגנון שלי- אסתטיקה שתיארתי כ"איש מטורף של איקאה פוגש היפ הופ תת-קרקעי ופלדת אל חלד. " במקור, היצירה הזכירה לי שאפשר לשנות גוונים מושתקים במעט מתח וכושר. זה אולי נשמע מבולבל עכשיו, אבל באותה תקופה זו הייתה מטאפורה די עוצמתית לכל העותק שכתבתי על צבע לוח בר קיימא.
כל פאנל מרגיש כמו חלון למקף הזמר הנפשי האיקוני, והנטיות שלי. יש בשכונה "יש לוותר על זה" מרווין: זקן מלא, כפה שובבה וטי רגיל, המתחזה לפולארויד במסיבת הבלוק. מרכז מת, הוא מתאים ומתאגרף על הבמה, מואר במקום, שר לך "אני רוצה אותך" ורק לך. ואז יש את "איש הצרות", "מה קורה?" מרווין. נשען לאחור, אצבעותיו משולבות מאחורי ראשו, אפופות סכנה, מהרהרות במלחמה ובעוני, מדינה שנפרשת.
צבע דהוי שחור, לבן וטאופ דהוי שבלונות על לוח חלקיקים זול. היצירה ראתה ימים טובים יותר, כמעט סדוקה ומריחה כמעט מחמש עשרה שנות הובלה. אם כי, כפי שקורה, רכישת עיצוב הטירונים שלי לימדה אותי להעריך פריטי בית המאשרים בחירות בחיים, על פני מקור ומושך אוניברסלי.
במשך השנים השתמשתי באינסטינקט הזה כדי לקשט חללים שונים בפריטים זולים יחסית. כמו 89 $ מתכת מתכת חשמלית כתומהלעשות את הדבר הנכון"מתוך הסדרה" פוסטרים של סרטים מינימליים "של צ'ונגקונג. או הדפס פחות מוכר של Kehinde Wiley שהסגרתי אצל מייקל כדי להנציח את עטיפת הספר השני שלי, "משתיק קול. " שניהם מעוררים חיוכים, אבל הטריפטיך מביא לי שמחה ממשית: ציווי! משתנה מתמיד.
כיום הוא שוכן בבונגלו שוטטת בממפיס, טנסי, שם אני חי את חייו של משורר ופרופסור לכתיבה יוצרת. בחודש הבא, אני, האהבה שלי ושני הכלבים המטופשים שלנו נעבור לעיירה לחפירות גדולות ונחמדות יותר. עכשיו, כשאני חולף על פני העיניים הרכות והלחיים המלאות של מרווין, בין קופסאות ארוזות של ספרים וליפיות ארוזות למחצה - במהלך מגיפה ו תקופה של אי שקט חברתי שמתקבלת בברכה ומעוררת חרדה - אני נזכרתי בכמיהה המוחשית של גיי ל שינוי. הוויברטו העדין אך העוצמתי שלו, מתעקש.
