ירשתי מפת מפות לפני מספר חודשים ואיתה הקישור המוחשי ביותר לעברה של משפחתי. הוא לבן, סרוג עם עיצוב מורכב ויפה וזה היה במשפחתי במשך דורות. זה היה סרוגה על ידי סבתא רבא שלי, ילידת מונטנה שנולדה בשנת 1886. אמה, סבתי הסבתא של סבתא רבתא, הייתה ילידת הארץ; חבר האומה השחורה. אביה היה עולה אירי. היא סרגה את המורשת שלה -שֶׁלִי מורשת - לתוך המפה הזו.
אורך המפה כמעט שישה מטרים ורוחב מטר וחצי, וסבתא של סבתא רבא שלי גלתה אותו בתבנית מקושטת משלב שני סמלים: האחד סמל מתרבות אמה הילידית והשני סמל מהעולה של אבא. הוא מכוסה בכתמים בני דורות, מה שמעיד על ארוחות הערב המשפחתיות שעברו עליו. תפרים נשברו והותירו פערים בולטים באסתטיקה, אך הדפוס והסמליות נותרים בולטים.
אני שחור. האנשים שלי הם שחורים. ולהיות שחור באמריקה פירושו לרוב לא להיות בעל הזכות להכיר את אבותיך. אפילו דרך סיפור סיפורים, איננו יכולים לדעת הכל על שושלתנו. ולעתים קרובות אין לנו מזכרות לחבר בינינו. אבל אני בבעלות על המפה הזו - מזכרת עם מראה כלשהו של מי אני ואיפה אני בא. אבל עדיין, זו תמונה לא שלמה. פיסת החיבור הזו נובעת רק משושלת אמי, והיא מתוארכת רק מאה שנה אחורה. זה רק חתיכה קטנה בפסיפס העשיר שהוא המורשת שלי. השאר נותר בגדר תעלומה, מציאות טרגית עבור רוב האנשים השחורים.
להיות מסוגל להחזיק משהו שנעשה בידי אבות אמי הוא קסום. אני מרגישה את העבודה שהיא הכניסה למכירת המפה הזו. אני יודע שזה נועד לסבול את הדורות; זה מהדהד בעוצמה. אני מרגישה את האהבה שהיא עשתה להכין את המפה הזו. אני יודע שהיא חשבה עלי כשעשתה את זה; זה מהדהד באהבת אבות.
רגע לפני שקיבלתי את הירושה הזו שמעתי את האבות הקדמונים קוראים אלי. הם אמרו לי שהגיע הזמן שאדבר. להשתמש בקולי ולדבר בעד עצמי ובני עמי. עניתי בהיסוס ובפחד - מה אם אני לא יודע מה לומר? הם אמרו לי לא לפחד; הם יהיו שם כדי להדריך אותי. זמן קצר אחר כך - ובלי לדעת - אמי הכניסה לי את המפה. ייצוג פיזי של האבות הקדמונים שיכולתי לשמור איתי תמיד.
המפה שלי מתגוררת עכשיו במשרד שלי, ואני כבר לא משתמשת בו כמפת שולחן. במקום זאת אני משתמש בזה כשער לחיבור. הנוכחות שלו מעודדת אותי. זה מזכיר לי את התלאות שעברו על האנשים שלי ואת הכוח שהיינו צריכים לעשות זאת. זה מצדיק אותי, ומזכיר לי את מי שאני ואיפה אני בא. זה מחבר אותי. מזכיר לי שאני לא לבד; האבות הקדמונים תמיד כאן איתי.
הוא יושב מקופל בקפידה על מדף הספרים במשרדי, מרכזו של מזבח אבותי הקטן אך הגדל. אני רואה את זה מדי יום. השולחן שלי פונה אל מדף הספרים, ואף על פי שקו הראייה שלי מוגבל מעט על ידי מסך המחשב שלי, מדי פעם לובן הבד תופס את עיניי. אני מאמין שהאבות הקדומים מבטיחים את נוכחותם. כשאני מרגיש אבוד, מוטעה או לא מנותק, אני ארים את המפה, מתעטף בזה ובקש את אבות אבותינו. זה מזכיר לי להמשיך לדבר כי לעתים קרובות כל כך לא היו להם קולות. זה מזכיר לי להיות מאושר כי שמחה חסרת מעצורים לא הייתה רגש שלרבים הייתה הזכות להרגיש. זה מזכיר לי להודות כי אני חי כשהיו כל כך הרבה כוחות שפעלו נגדי שנמצאים כאן. וזה מזכיר לי שקרעים וכתמים אינם מראים חולשה, אלא סיבולת וכוח; זה אומר לי שאנחנו עלולים לקרוע, אבל אנחנו לא נשברים. אני כל כך אסיר תודה על הקשר היפה והמוחשי הזה לשורשים שלי.
אני הדור החמישי שקיים את פיסת הזכרונות הזו. וכשאני תהיה בת, אתן לה אותה, כדי שתהיה לה הפריבילגיה הזו שמוצעת לשחורים מעטים: לדעת קטע מאיפה היא באה.
לורן קריין
תוֹרֵם
לורן קריין היא סופרת, עורכת ומעצבת כפרילנסרים. היא מבלה את זמנה באמירת אמת שלה ועוזרת לאחרים לדבר בשלהם. כאשר היא לא לומדת או מבטלת את הלימוד, תוכלו למצוא אותה משחקת עם צמחים, משמיעה בדיחות או משתזגת בשמש (עדיף ששלושתם בבת אחת).
