כיסא הפפאסאן שלי גדול ואפור ורך, ומביא את אותו סוג של נחמה שחיית מחמד עם תיאור דומה עשויה להביא לאדם.
את הכיסא הזה קיבלתי דרך קרייגסליסט. זה סימן את תחילתו של שלב חדש לדירתי הישנה - ארבעה חדרי שינה ששיתפתי בעבר עם מכר מהקולג 'ושתי בנות שמצאנו דרך אתרי חיפוש חדרים. אבל כעבור כמה שנים, כשכולם עברו להתגורר, עברו לי שני חברים חדשים והחלטנו על תוכניות גדולות להפוך את חדר השינה הרזרבי לספרייה.
אז התחלנו לחפש רהיטים. שום דבר לא מפואר, אבל דברים עם אישיות. דברים שהרגשנו נמשכים אליהם ובדרך זו שיקפו אותנו. אני לא יודע מה היה זה בכיסא הפפאסן שמשך אותי אליו - ישבתי באחד בקולג 'פעם אחת, אבל זה היה היקף הניסיון שלי איתו. הייתה לנו ספת קטיפה גדולה, סגולה, שאחת הילדות הותירה אחריה - זה הרגיש כמו השלמה טובה לה.
הכיסא עצמו עלה 25 דולר. האישה שנפרדה ממנה עברה להתגורר בלונדון לעבודה, אותה חשפה בפני בנקודת שיחה שפירושה: "אני לא אפטר מזה אחרת."
במשך כשבעה חודשים התחלתי את רוב הבקרים וסיימתי את רוב הערבים בכיסא הזה. רחב סביב היקפו, הוא היה מגושם מדי עבור הספרייה, אך נכנס יפה ליד חלון סלון שהביא אור בוקר רך. התרווחתי בו לאחור כשצפיתי באור מקפיץ את שעוני אל הקירות הצהובים הקלים מולי, החתול של חברי מהופנט לחלוטין מהתוכנית הבוקר מדי יום ביומו. זו הייתה השגרה הקטנה שלנו, תחנת הבור שלי בין נוחות המיטה והנחישות הדרושה להתמודד עם היום.
דירה זו נשרפה בליל כל הקדושים 2019, לאחר שריפה התחילה ביחידה מעל שלנו. ידידי ואני צפינו - כל אחד עם חתול בזרועותינו, מוקף בזומבים חי חיים בדרך למסיבות - כוחות הכיבוי מפוצצים דרך החלונות והתקרה קרסה באחד החדרים.
אף אחד לא נפגע, למרבה המזל. אבל רק חלק מהדברים שלנו שרדו את הנזק מהאש וחצי רגל המים שבאו בעקבותיו. הפפאסן היה אחד מהם.
חודש לאחר השריפה עברתי לבד לדירה חדשה. ההחלטה הייתה שופעת חוסר ודאות וספק: שהבית הקודם שלי שופץ כל כך פתאום הביא הרבה וודאות לנפילה חופשית עבורי, ועוד שאלות לעניין להציג, לדרבן הרבה אפשרויות ותרחישים, כל אחד עם יתרונות מושכים באותה מידה וחסרונות ללא פריצה, מה שמשאיר לי כמעט שום דרך לעשות ביטחון הַחְלָטָה.
אבל משהו בדירה הזו - סטודיו עם חדר בקומה העליונה של תא-דרך - דיבר אליי באותה צורה שעשה הכיסא. הבנה שקטה שאני לא ממש יכול להסביר ושעל אף הניחוש והשני וההתלבטות שלי לגבי חוזה השכירות, הסתדר.
אחרי שהמובילים עזבו, מצאתי את עצמי יושב על כיסא פפאסן שמדיף ריח קלוש של עשן, שנינו נפלנו למקום חדש, שכונה חדשה, חיים חדשים. רק הכיסא ואני וקומץ תיבות הובלות מהום דיפו שרבטתי את "שביר" בכל רחבי. החורבות שמהן הם ניצלו לא נראתה בעיניי. אותה מציאות חיה הפכה לפתע לעבר בלתי מוחשי.
באותו הרגע, כשישבתי על הכיסא ההוא, סוף סוף לקחתי את סביבתי החדשה. לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי נחישות מסוימת. "עשית את הדבר הנכון," אמרתי לעצמי. "זו הייתה הבחירה הנכונה."
