אחת הפעמים הראשונות שבן זוגי הגיע לדירה שלי, לאחר שהגיע לסיור הקצר ביותר (זה היה ב ניו יורק, אז בעצם הוא פשוט היה צריך להסתובב במעגל), הוא העיר בכנות רבה וברצינות רבה, "אני אוהב את כולם ה דברים יש לך." לכל אחד אחר זה יכול היה להיות עלבון - תיבת סימון אחת נוספת בעמודה השלילית לדייטים באפליקציות ואולי הנדנדה הקטנה שהם היו צריכים לטהר כמה ספלי קפה עודפים או משהו. מבחינתי, זו הייתה בעצם הזמנה חד כיוונית למזבח (צוחק... אם כי בסופו של דבר התחתנו).
תמיד אהבתי להיות מוקף בדברים שלי. כבר בילדותי הייתי תמיד כל מיני אשכולית לאסוף דברים ומנקד איתם את חדר השינה שלי, החל מהאובססיה הקצרה שלי לתיבות נגינה ועד לשלב "הרית המרגלת" שמצא אותי מסתובב בשכונה הפרברית שלי, אוסף "אוצרות" וממלא במחברת מנומרת (שובה לב, ברור) תצפיות.
הנטייה שלי לעומס סנטימנטלי התפתחה כמוני, עם מזכרות נסיעה (אני פראייר לקרמיקה כלי) ומזכרות לבביות (כמו תגי הכלב הצבאי של אמי) שתופסים את מקום המוסיקה תיבות. אני לא אדם מבולגן מטבעי; למעשה, חלק גדול מהבלאגן שלי מוגבל לרהיט שאני מכנה באהבה את ארון הסקרנות שלי. אני רק חושב, עם זאת, שעיצוב הבית שלך צריך לשקף את החיים שאתה מנהל ואוהב, ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר על ידי שמקיף את עצמך בדברים שעושים אותך מאושר? זו דיכוטומיה שכבר מזמן הייתה בדיאלוג עם הרצון שלי לבית מסוגנן ומתוחכם, שמשמעותו, במשך זמן מה, דבר אחד בעיני עולם העיצוב:
יעיל, שליו ומינימלי.ובכן, כבר לא, כפי שמתברר. קישוט מקסימליסטי נמצא בעלייה חוזרת בעולם העיצוב (חשוב: צבעים עזים, ערבוב דוגמאות על גבי דוגמאות, צורות ריהוט ייחודיות ואביזרים בולטים - הכל בחדר אחד!). ובן דודו הקרוב המוכן למדיה החברתית, #Cluttercore (שיש לו כמעט 6,000 תגי אינסטגרם וספירה), מכניס גלים עם המראה החי שלו. תארו מיטות מבולגנות וספות מרופדות, כל הצמחים ומשטחי השולחן שוטפים עם דברים, החל מאוספים מיניאטוריים ועד ערימת תקליטים או ספרים אהובים. זה כנראה מובן מאליו, אבל אני. אמ. עַל. גלשן.
אני חושב שניתן לייחס חלק מהתחייה העומס למגפה. יותר אנשים מבלים בבית, ורבים פונים פנימה בהרהורים על המשמעות של המרחבים שלהם עבורם וכיצד הם רוצים שייצגו ויעלו את חייהם בהמשך. עבור הרבה אנשים, זה אומר לחזור לפונקציונליות ולכיף בבת אחת - השלכה של "צריכים להיות בעלי" ו"חייבים "את הבית עולם העיצוב מציג לעתים קרובות ובמקום אותם חפצים אישיים ואפקטים שמביאים את הנשמה לחלל וגורמים לבתים שלנו להרגיש בחיים.
בטח, יש קו דק בין העומס החי לבלאגן מלא, וכן, פטרון המסודר, מארי קונדו, כנראה יתכווץ בחלק מהמרחבים האלה. עם זאת, מגמה זו עומדת בליבה של מה שבית צריך לייצג במיטבו - גישה "אתה עושה לך" הסוללת את הדרך לביטוי עצמי וייחודיות. אני חושב שכולם יוכלו להשתמש בבלאגן קטן בחיים שלהם, ואני נרגש מהאפשרות לחזור (בסופו של דבר) לבתיהם של חברי ומשפחתי כדי לראות אותם בֶּאֱמֶת משתקף גם מהדברים שהם מקיפים את עצמם. כן, אני גם רמה מאושרת שיכולתי לומר שהאהבה שלי לעומס במקום טוב לא הופכת אותי לחבילה - זה גורם לי ~ * טרנדי, * ~ אבל אני אהיה במבט הזה כל אותו הדבר אם זה לא היה המקרה. זה לא מבולגן בלי סיבה; זה גר עם מטרה.
בימים אלה, למעט ארון הסקרנות האהוב עלי, הבית שלנו נתפס בבלאגן מסוג אחר: דברי תינוק (בחורים, לתינוקות יש כל כך הרבה דברים!). בזמן שאתה הכי מאמין שנלמד את בננו את החשיבות של ניקוי אחרי עצמו ו בכבוד למרחב שלו, אנחנו גם די בסדר אם הוא רוצה לאסוף סלעים (או ספרים או תיבות נגינה), גַם.
