לפני קצת יותר משמונה שנים, לפני שנולדה בתי איהלן, הייתה לי עבודת העיצוב הרשמית הראשונה שלי כעוזרת לעיצוב פנים של אדריכל / מעצב פנים בניו יורק. כמו רבים אחרים שהיו בקרוב הורים, ניסיתי לעטוף את ראשי קישוט חדר ילדים ואיך אשתי ואני נתאים את דירתנו לקבלת ילדנו. אני יודע שזה יכול להיות מכריע, אבל בכנות, מצאתי את האתגר מאוד מרגש.
ילדים מביאים הרבה חופש יצירתי לשולחן, וקיבלתי השראה לחשוב מחוץ לקופסה ולנסות משהו אחר ולא להרגיש מוגבל. עבור דירתנו הקטנה באיסט וילג ', יצרתי פינת ילדים עם עריסה תלויה שתפס את תשומת ליבו של בית הזיקוק 29 (שדומה למה שתכננתי שוב עבור בננו, רויאל, לאחרונה דירה בברוקלין לְהַלָן).
העיצוב המרחבי החכם הזה קיבל משוב חיובי מהקוראים ברשת, שהפך לזרם קבוע של עבודות צד המסייעים לחברים ואף זרים מוחלטים בפרויקטים שלהם. בזמן שעבדתי במשרה מלאה ולקחתי על עצמי את העבודות האלה, הקול הפנימי שלי התחיל לפרוח. כשבתי בת שנה, אשתי שרה (שעובדת בתחום יחסי ציבור ותקשורת וכעת יש לה משרד משלה, פרויקט לארסון) ואני החלטנו ביחד שהגיע הזמן שאחזור מהעבודה ולהתמקד בלהיות אבא בבית. זו הייתה תקופה כל כך מיוחדת בחיי ותקופה שאני מסתכל עליה כל כך בחיבה.
ככל שחלפו חודשים, ואיהלן הלך וגדל ומוכן למעון, התחלתי לחפש שוב עבודות עיצוב במשרה מלאה. איזון עלות מעון יום ומציאת עבודה במשרה מלאה היה קשה; הדברים לא הסתדרו בשבילי. מכיוון שלמעשה הייתי בהורות מהבית, לקחתי על עצמי יותר עבודות עיצוב, והתאמת דברים אחרי שעות ומתי יכולתי. משתלות הפכה להיות המומחיות הראשונה שלי, שכן הייתי המעצבת שידעה ממקור ראשון איך זה לחיות ולהיות עם ילדים. כאשר הגדלנו אט אט את ימי ושעות הצהרון של איהלן, התחלתי בעבודות נוספות אצל לקוחות חדשים.
באותה תקופה לא חשבתי להתחיל עסק העיצוב שלי אבל אחרי ראיון לתפקיד עם תום פיליקה, הוא אמר לי משהו כל כך פשוט אבל משפיע. הוא אמר לי שאני כבר עושה את זה: מנהל חברת עיצוב משלי. הגילוי הזה הפתיע אותי; נכנסתי בתקווה לעבודה כעוזר אבל יצאתי עם תחושת גאווה, הישג ותיקוף. אני עושה את זה, חשבתי לעצמי. אני עושה עבודות עיצוב משלי.
התחלתי להתמקד פחות בעבודה ויותר ביצירת חזון למה עסק העיצוב שלי יכול להיות. במובנים רבים אני חייב - ואסיר תודה - לבתי שעזרה להצית את התשוקה שהייתה לי לעיצוב ונתנה לי את ההזדמנות להפוך את זה לקריירה.
מהר קדימה ל -2021, והקריירה שלי עדיין שזורה באבהות, מכיוון שסיימתי לאחרונה את העיצוב שלי בית החלומות של האב המנוח במינסוטה, שכיננו את בית ההארחה של משפחת לארסון. היינו חולמים ומתכננים יחד על המקום הזה, ואחרי פטירתו, זה הפך לפרויקט מורשת שרציתי להשאיר אחרי לילדי תוך כדי כיבוד אבי.
בקיצור, מעולם לא הייתי חושב שאבהות תהיה כל כך מרכזית בדרכי כמעצבת. רבים - כולל מעצבים אחרים - רואים את השניים נפרדים, אך מבחינתי האבהות באמת נתנה לי את ההשראה, הנשימה והביטחון לגבש קריירה יצירתית זו בעיצוב פנים.