ח'ידר ג'וזף הופך את שכונתו לתערוכת אמנות

עבור האמן חידר ג'וזף, האמרה הישנה באמת נכונה: העולם הוא בד הציור שלו. איפה שרבים מאיתנו רואים חלל ריק, הוא רואה מיקום מושלם עבור מיצב האמנות הבא שלו - ואת הסטודיו בו הוא ייצור אותו. אמנם עבודתו היומית של ג'וזף היא כעורך וידאו עבור בית יפה, כל זמן פנוי מוצא אותו יוצר את האמנות שלו, אותה הוא מושג ומצלם בסטודיו שבנה בחצר האחורית של ביתו בברוקלין. עבודתו של ג'וזף משתרעת על פני ז'אנרים ותקשורת, מטשטשת קווים ודוחפת את מעטפת הסיווג. הוא בו זמנית הדוגמן, השחקן, עובד העץ, מאפר, מעצב התפאורה וכן, צלם, שמנחה את עבודתו מההתחלה ועד הסוף - ואז מציג אותה בשכונת הסביבה שלו.

ג'וזף עצמו יודה שאומנותו יכולה להיות קשה לתאר, אם כי החוט המקשר הוא שהיא "מאוד פוליטית ומאוד שָׁחוֹר." חלקים ספציפיים מריצים את סולם הכוסות מכוסות שתייה עם פיסות קלטת צבעוניות ועליהן תמונות של בובות תינוקות שחורות בצבא מדים.

הכל התחיל עוד בחטיבת הביניים, כשג'וזף מצא את עצמו בשיעור הצילום הראשון שלו אי פעם. הקסם של החדר החשוך עורר עניין שרק גדל מאז. עד שהגיע לקולג ', הוא חידד את כישוריו והיה בטוח בתחום המחקר שנבחר.

אך החיים זרקו מפתח תכניותיו של ג'וזף כשבית ספרו ביטל את תוכנית הצילום, ואילץ אותו להפנות את תשומת ליבו ללימודי אומנויות. כפי שהתברר, יוסף הצליח למצוא נקודת מפגש לאהבתו הישנה ולמחקר החדש הזה, על ידי יישום מדיה שונה על עבודות הצילום שלו.

שילוב זה הוביל את יוסף לתזה הבכירה שלו, שהתמקדה בהומופוביה בקהילה השחורה. הפרויקט - כמו חלק ניכר מעבודותיו הנוכחיות - מצא אותו בתפקיד הסטייליסט, הדוגמן והצלם. במובן מסוים, תזה זו הייתה מסמלת את גישתו של יוסף ליצירות האמנות שלו, בכך שהוא כפה את עצמו שיחה לא נוחה, מתאפר והופך את עצמו לאחת הדמויות המרכזיות של הסיפור.

התהליך הזה הוא לא פחות ממה שיוסף מצפה מעצמו ומהצופה שלו. מבחינתו, כל פרויקט מתחיל במשהו שנראה לו חשוב מאוד, ולעתים קרובות אישי מאוד. בכך שיוסף את עצמו כחלק מהנרטיב הוויזואלי ההוא, ג'וזף שם את עצמו בכוונה במקום לא נוח.

זה המפתח להבנת המשימה האמנותית שלו, שכן עומק המעורבות הזה בעבודתו שלו הוא דרכו של האמן להושיט יד לקהל שלו לבקש מהם לעשות זאת. כדברי יוסף, "האמנות שאני עושה, אני כל הזמן צריכה לבנות את עצמי מחדש ולקרוע את עצמי ולהרכיב את עצמי מחדש. אם אוכל לעשות זאת, הצופה שלי יכול לעשות זאת. אני לא מבקש מאף אחד לעשות משהו שכבר לא עשיתי בעצמי. "

ג'וזף עובד לבד לגמרי, על כל דבר, החל מהקמת סטודיו חיצוני מאפס וכלה ביצירת תלבושות לדמויות שהוא עשוי להציג בתמונות שלו.

הוא משתף את עבודתו ברחבי הרשתות החברתיות, אך גם מצא מוצא פיזי בשכונה שלו, שם הוא מדביק את עבודתו על מדרכות וקירות בנייה. למרות שהם עשויים לא להישאר זמן רב - "אם היצירה נמשכת יותר משבוע, זה שבוע טוב", אומר ג'וזף - התהליך הזה הופך לרוב לחלק מהיצירה עצמה. לפרויקט המדגיש את רעילות ההטרדות המיניות על המדרכה, הדביק ג'וזף הדפסים עם המסר "הגן על נשים שחורות". בקרוב מספיק, הוא גילה שהשלט השתנה לאומר "הגן על גברים שחורים" עם המילה "נשים" שרוסס חלקית כדי להפוך את לַעֲרוֹך.

אך יוסף רואה בכך פחות עלבון לאמנות עצמה ויותר כהוכחה נוספת לכך שצריך לנהל את השיחה. "אני נהנה כשאנשים לא אוהבים את העבודה שלי, כי אני חושב שהתגובה חשובה מאוד", הוא אומר, "כי אז יש שיחה שצריך לנהל," למה זה גורם לך להרגיש כך לא נוח?'"

ג'וזף רואה את עצמו בראש ובראשונה כמספר סיפורים, במיוחד כמי שמספר סיפורים שאחרים עשויים לרצות להימנע מהם אחרת. "אם אני לא אעשה את זה", הוא שואל, "מי יעשה?"

עקוב אחר בית יפה על אינסטגרם.

תוכן זה נוצר ומתוחזק על ידי צד שלישי, ומיובא לדף זה כדי לעזור למשתמשים לספק את כתובות הדוא"ל שלהם. ייתכן שתוכל למצוא מידע נוסף אודות תוכן זה ודומה באתר piano.io.