בתחילת מגיפת הנגיף הכלילי במארס 2020, מיליוני אנשים ראו קיצוץ בשעות העבודה שלהם, ומיליונים נוספים פוטרו. התוצאה של כך הייתה חוסר יכולת לשלם שכר דירה, ובתגובה לאובדן שכר, הממשלה הפדרלית הציעה סיוע בשכירות באמצעות חוק CARES, בעוד ספטמבר צו מנהלי הורה לסוכנויות פדרליות לעצור את הפינויים עבור חלק מהשוכרים.
שנה לאחר מכן, ההתמדה של המגיפה מאיימת לחשוף את הסדקים במדיניות הפדרלית והממלכתית שנועדו לספוג זעזוע שכר ולמנוע מבעלי בתים לפנות דיירים שאינם יכולים לשלם שכר דירה. הקפאת תוקף של פינוי מעלה את השאלה שתומכי צדק בדיור כבר מזמן תהו: כיצד נתמודד עם צוק פינוי פוטנציאלי?
עורכי הדין חוששים כי חובות דמי שכירות של עשרות מיליארדים יחד עם הקפאת פינוי שפוגעת יובילו לפינוי המוני. חובות שכר דירה (שכר הדירה שלא שולם בין החודשים מרץ 2020 לאפריל 2021) פוקדים רבים כמו 14.2 מיליון לשכור משקי בית ברחבי הארץ. ישנם כ- 43 מיליון משכירות משכירות בארה"ב, המהווים כמעט שליש משוק הדיור במדינה. ובדומה למגפה עצמה, חובות שכר דירה - ופינוי פוטנציאלי - הוא גם משבר מכביד באופן לא פרופורציונלי על המשאבים הנמוכים ביותר במדינה, כמו אנשים עניים, אנשים צבעוניים, מוגבלים אנשים, ומהגרים.
משבר פינוי התפתח עוד לפני שהמגפה התרחשה, בעקבות צורות מרובות של אי שוויון בהכנסות וריבוד מעמדי סוציו-אקונומי. על פי הלא מפלגתי מכון למדיניות כלכלית, השכר לאנשים עם שכירים נמוכים לא עלה בעשורים האחרונים בזמן שההכנסה לעשירים מאוד זינקה. בסך הכל זה הוביל לפער הכנסות הולך וגדל בין עובדים בשכר נמוך (הנוהגים להיות שוכרים) לבין בעלי 10 האחוזים הראשונים מהפרנסים (אשר עשויים להיות שכירים בצווארון לבן).
בגלל מערכת המגדילה את הרווחים לבעלי עסקים תוך שמירה על שכר נמוך לעובדים, יש לשוכרים חסכו 2.4 אחוזים בלבד מהכנסתם בשני העשורים האחרונים, או כ -440 דולר בדולרים של היום, על פי נתוני ה- מכון עירוני. בעוד שהשכר התייקר, עלות שכר הדירה המשיכה לעלות ברחבי הארץ בעשור האחרון - עד כדי כך 90 אחוז בערים גדולות. במקרים מסוימים שוכרים משלמים 70 אחוז מהכנסתם על עלויות הדיור, השארת מעט כסף לאוכל ולהוצאות אחרות תוך חיסכון קשה במיוחד, אם לא בלתי אפשרי.
מאחורי כלכלת המצב עומדים התנאים הפוליטיים: הממשלה הפדרלית מעולם לא הבטיחה רכישת דירות בר השגה ואין זכות פדרלית לדיור. למבנים חברתיים ומשפטיים אמריקאיים אין מעצורים והגנות נאותים עבור שוכרים, ועושר הדורות נבנה ומתוחזק באמצעות בעלות על נכסים.
שוכרים שעומדים בפני פינוי רואים אדווה של השפעות שליליות. בעלי סבירות נמוכה יותר להשכיר לאלו שהתמודדו עם הליכי פינוי, מה שאומר ששוכרים עלולים להיאלץ לבחור בתים ב שכונות עם בתי ספר עם פחות משאבים, פחות בתי חולים, פחות חנויות מכולת ופחות תחבורה ציבורית, כלומר בית הוא לא רק בית בית: שכונות יכולות להיות מכריעות של תוצאת החיים.
"יש כל כך הרבה שוכרים שבעצם עומדים בפני מחסור בית", אומר שאנטי סינג, התקשורת ומנהל המחוקק של דיירים ביחד, קואליציה של זכויות דיירים בקליפורניה ארגונים. ללא פעולות חקיקה ממלכתיות או פדרליות ושינויים תרבותיים רחבים, אומר סינג כי 18 מיליון השוכרים בקליפורניה יכולים לפנות אל צוק הפינוי.
בקליפורניה, השוכרים מתמודדים 2.4 מיליארד דולר בחובות שכר דירה, אשר מסביר סינג יישאר אצל משפחות הרבה אחרי שחסנו אנשים. אמנם אנו יודעים שהנפילה הכלכלית של המגפה תימשך, אך לא ברור אם ההגנות הממלכתיות והפדרליות יעשו זאת. סינג אומר שלכל הפחות, קליפורניה צריכה להעביר הרחבת חקיקה להגנה מפני פינויים ולהנהיג מדיניות להשיג התאוששות צודקת שבה שוכרים מצליחים למצוא עבודה שוב מבלי שיצטרכו לשאת בנטל החזר אלפי דמי השכירות חוֹב.
מלבד הצעות חקיקה לסלוח על חובות, להגדיל את השכר ולאפשר לשוכרים לחסוך כסף ו לבנות עושר, סינג אומר שיש צורך בתמורות תרבותיות רחבות כדי להעריך את השוכרים בדרכים של בעלי בתים הם. "שוכרים מאשימים את עצמם במה שקרה להם [ו] בחוסר היכולת שלהם לשלם שכר דירה, [אבל] הם לא איבדו את מקום עבודתם בכוונה," אומר סינג. "כשאתה רואה את האופן שבו אנשים מוציאים את זה על עצמם, זה מדבר על התרבות שעלינו לשנות את המקום בו אנו מאשימים את האנשים הפגיעים ביותר בחברה שלנו."
