יש לי מדף מלא ספלים, ולכל אחד סיפור. מעולם לא יצאתי בכוונה לאסוף ספלים. אם אעשה זאת, אני מצמרר לחשוב כמה גדול האוסף שלי יהיה - וכמה נורא קשה יהיה לדלל אותו מכיוון שלכל פריט יהיה הערך הסנטימנטלי של זיכרון המחובר אליו.
אבל אפילו בהרגלי לכאורה להרים ספלים כלאחר יד, המדף עולה על גדותיו. יש לי את ספל סטארבקס של סן פרנסיסקו שמזכיר לי את הבית, ספל שקניתי לבעלי (לעתיד) עוד לפני שהתכנסנו, ספל דיסני וורלד שלי שמראה את טירת סינדרלה באור יום מצד אחד ובלילה עם זיקוקים מצד שני, הספל העבה בסגנון הסועד מהאהוב עלינו צליית קפה מקומית שמחממת את הקפה שלי הכי הרבה זמן, ואת הספל מלא בפקדי ורדים ורודים שפשוט אהבתי את המראה כשהייתי בתור ב- TJ מקסקס. וזה אפילו לא כולם. כרגע אני אפילו לא יכול ליהנות מכל הספלים שלי כי כל כך הרבה קבורים מאחורי אחרים. הגיע הזמן לזכות.
לאחרונה נתקלתי אסטרטגיה מסולסלת זה חל באופן מושלם על מדף הספלים המלא שלי. אני קורא לזה הכלל "מדף אחד", וזה מקום מועיל במיוחד להתחיל בו כשאתה מסנוור במטבח, שבו המקום הוא בעלות גבוהה: במקום לבחון את הפריטים שאתה שוקל לדלל, התחל עם המרחב שאתה רוצה לשמור עליהם.
הגבלת חופש דרך זו גורמת לך לבחור באופן טבעי את הפריטים הטובים והאהובים עליך, אלה שאתה הכי אוהב מכל סיבה שהיא. זה כמעט כמו שיטה של "בית בוער" להתפוגג: אתה שומר את הפריטים החשובים ביותר על ידי אינסטינקט, אפילו בלי שתצטרך לחשוב מה הם.
יישום המסר הזה לא רק במטבח שלך אלא בכל מקום אחר בבית שלך מכניס אותך, לא הדברים שלך, למושב הנהג. ההחלטה על כמות השטח שתשתמש עבור קטגוריות שונות של פריטים וסירוב להוסיף למרחב זה לא רק שתגביל מה שאתה כבר מחזיק בכמות מוגבלת של נדל"ן לאחסון, אך גם שאם אתה מביא פריטים חדשים, תצטרך להרפות מכמה ישן. הגבול שלך הוא קונקרטי ופיזי, וזו יכולה להיות הדרך שבה אתה סוף סוף פורץ דרך נקודת דבק מסולסלת.
שפרה קומביטיס
תוֹרֵם
עם חמישה ילדים, שפרה לומדת דבר או שניים כיצד לשמור על מאורגן למדי בית נקי למדי עם לב אסיר תודה באופן שמשאיר הרבה זמן לאנשים החשובים רוב. שפרה גדלה בסן פרנסיסקו, אך זכתה להעריך את חיי העיירה הקטנים יותר בטלהאסי, פלורידה, שהיא מכנה כיום ביתה. היא כותבת במקצועיות כבר עשרים שנה והיא אוהבת צילומי סגנון חיים, שמירת זיכרון, גינון, קריאה ולנסוע לחוף עם בעלה וילדיה.
