כאישה ילידית, היה קשה לי לקבל את האמת המחרידה של חג ההודיה, בין השאר כי זה בהחלט לא מה שלמדתי בבית הספר.
שם לימדו אותי על החג הלאומי החוגג את הקציר ואת הברכות מהשנה האחרונה, ולגבי מה שרוב האמריקאים מאמינים בדרך כלל הוא סעודת קציר משנת 1621 המשותפת למושבות אנגליות ולוומפאנוג אֲנָשִׁים. לימדו אותי תמיד שבשנת 1620, כשהמייפלאוור הגיע לכאן למה שמכונה כיום אמריקה, ההודים חלקו את אוכליהם ואת בתיהם עם הצליינים, וכי היו להם סעודה משותפת לחגוג את אמונם החדש בְּרִית. אני זוכר חג ההודיה אחד בבית הספר היסודי, הכיתה שלי הוטלה על הכנת תלבושות הצליינים שלנו נייר בנייה, בעוד שכיתה אחרת הכינה בעצמם "תלבושות הודיות". אכלנו ארוחת צהריים יחד כדי לחגוג הפסקת חג ההודיה.
אני מסתכל אחורה על כך עכשיו ביראת כבוד: מדוע היה זה בסדר שהמורים שלי יאפשרו חוסר כבוד ובורות כאלה בכיתה שלהם? מדוע שיעודדו זאת? מדוע מישהו ייצור משימה ללעוג לעמי ולטראומתם?
האמת היא, כאשר עולי הרגל הגיעו לארץ וומפנואג בנובמבר 1620, הם לא ידעו איך לשרוד. הם לא הכירו ולו במעט את סביבתם - ולמזלם אנשי וומפנאג לקחו אותם ולמדו אותם כיצד לצוד, לשתול יבולים ולדג. ומכיוון שבתרבויות אינדיאנים מקובל שאנשינו מתכנסים וחוגגים לכל דבר החל מימי הולדת, טקסי סיום ואפילו הלוויות, הקולוניסטים ואנשי וומפאנוג אכן ישבו וחגגו עם כל אחד אַחֵר. עבור וומפנאג ושאר העמים הילידים, לעשות זאת היא דרך אחת לחגוג הישגים, להודות על החיים עצמם ולשתף ארוחה אחרונה בשם יקירינו שעברו הלאה.
אך לא עבר זמן רב לאחר המשתה, המתנחלים ניצלו את אמונם של בני וומפנואג בהם והשתמשו בו כדי לנסות לעקוף את השבט ברציפות עד למלחמת המלך פיליפ בשנת 1675. מעשי רצח המוניים יהפכו להיות תחילתו של רצח עם מתמשך נגד העמים הילידים שחיו על שטח האדמה העצום המכונה כיום ארצות הברית. מתנחלים אירופאים היו שורפים כפרים שלמים, רוצחים נשים, גברים וילדים, וכן חוטפים עמים ילידים בשל עבדות ומעשים איומים אחרים. רק אז הם חגגו לחגוג את "הניצחון" שלהם שקראו להם "חג ההודיה". הבילוי האיום הזה לא הוכרז כחג רשמי עד 1863, לאחר שאברהם לינקולן הפך לנשיא.
התחלתי לתהות מה באמת מייצג החג בשנת 2016, כשהתבקשתי לעשות מחקר עבור סדרת וידאו נוער ווג. ככל שנכנסתי יותר עמוק לשיעורי הבית, כך הכאב העמיק. באותה תקופה לא האמנתי למה שקראתי. ליבי נשבר על אבותיי כשנודע לי על המקור האמיתי של חג ההודיה, ונשבעתי לעצמי שכבר לא אחגוג את רצח העם של אבותיי. במשך זמן כה רב סיפרו לי את הסיפור השלווה הזה של עמי ועולי הרגל. לא יכולתי לחכות לחזור לבית הספר כדי לומר את האמת למורה שלי ללימודי רווחה.
תאר לעצמך את אורח חייך - חירותך לצוד, לחוות ולדג - הכל נלקח ממך בפתאומיות. אתה נאלץ לחיות באזורי אדמה שאינם מספיקים לחקלאות, ואינך רשאי לעזוב את האזור הזה אלא אם כן קיבלת אישור מהממשלה. אם ניסית לעזוב כדי לחפש את משפחתך וייתפסת, אתה עלול להיהרג. תאר לעצמך שתצטרך להסתמך אך ורק על הממשלה למען מזון, מחסה וחום וככל שעבר הזמן, המנות הפך פחות ופחות - שרוב הבשר הגיע קליל, והשמיכות בהן השתמשת היו משובצות באבעבועות נגיף. אבותיי סבלו זאת ועוד בעקבות חוק ההסרה ההודי אותו עבר אנדרו ג'קסון בשנת 1830. תאר לעצמך לדעת שאחד הקורבנות הידועים הראשונים של סחר בבני אדם בארץ זו היה ילדה ילידית כמוך: שמה היה מטואקה, בתו של הצ'יף פוהאתן. אתה מכיר אותה כ"פוקהונטס ".
הפיכת העניינים לכואבת יותר הייתה הידיעה שמשפחתי תמיד עשתה כמיטב יכולתנו להפוך את חג ההודיה ליום של ריפוי וביחד, מול טראומה שיורית. כשהתעוררתי בבית סבתי כמעט בכל בוקר של חג ההודיה, אהבתי את ריח ההודו. היא הייתה נשארת ערה כל הלילה בבישול, ולעתים קרובות הייתה מבקשת מאחותי ואותי לעזור לה. היינו נשארים ערים ולומדים איך לבשל איך היא בישלה, להקשיב לסיפורים שלה ולצחוק מהבדיחות שלה. לאחר הבישול נעשה למחרת בבוקר למחרת, 13 שהתגוררנו באותה עת בבית סבתי היינו מתאספים סביב שולחן, וסבתא שלי הייתה מבקשת מאחד הילדים הצעירים לדקלם את התפילה היומית שלנו: "אדוני היקר, תודה על האוכל הזה שאנחנו עוסקים בו לאכול. אנא ברך את זה. תאכיל את כל הרעבים, תשמור עלינו בזמן שאנחנו משחקים, רפא חולים. אָמֵן."
בילדותי לא ממש ידעתי מה אני אמור לחגוג בחג ההודיה; פשוט ידעתי שאהיה מוקף אוכל ומשפחה, ושאנחנו נבזבז זמן באמירה על מה שהכי תודה לנו על השנה ההיא. כשהייתי צעיר תמיד אמרתי שאני אסיר תודה על משפחתי כי זה מה ששמעתי את המבוגרים אומרים. אולם עם הזמן הבנתי שיש לי כל כך הרבה יותר להודות עליהם, והמשפחה יכולה להיות הרבה יותר משמעותית.
אני אסיר תודה לאבותיי, שנתנו לי את כוח הגמישות באמצעות הטראומה שלהם. אני אסיר תודה שהם נתנו לי הבנה חדשה של אהבה לאנשים ששרדו ושרדו דרך כל כך הרבה כאב כדי שאוכל להיות כאן היום. שהם נתנו לי ולרבים אחרים דוגמה נהדרת למנהיגות שתסייע להנחות אותנו בתקופות הקשות, כמו גם תפילות הגנה לכל הדורות שבאו אחריהם. אבל הכי חשוב, אני אסיר תודה שאבות אבותי נתנו את חייהם כדי שלשארנו יהיה לנו קול חזק לשימוש בזמן שהתיישבו ליד השולחן.
עכשיו, כשאני מתכנס עם משפחתי ויקיריי בכל נובמבר, אנו מגישים את מנות החג האופייניות שלנו, כולל הודו, חמוציות רוטב, פירה, תבשילים מרובים, כל סוגי הסלטים השונים, ועוגה, שתמיד מייצגת את המתיקות של חַיִים. אנחנו עדיין מסתובבים סביב השולחן כדי לדבר על מה שאנחנו מודים לו. אבל אני גם מבטיח כל שנה להשתמש בקולי להעצמה ולהזכיר לאחרים שאנחנו עדיין כאן.
דואנט ריום
תוֹרֵם
דאונטה ריום היא דוגמנית ופעילה ילידית משמורת אינדיאן UmoNhoN (אומהה) בנברסקה. עבודתה הוצגה ב"ווג ווג "ובמהפכה הנשית, והיא שיתפה פעולה עם SXSW, האומות המאוחדות ליום הנערה שלהם, ובביבריק לייב, בין היתר. היא גם עומדת מאחורי הסרט התיעודי עטור הפרסים, "נגד הזרם", המתמקד בטראומה בהסתייגות ובמציאת ריפוי באמצעות התרבות האינדיאנית, שתצא לאקרנים בשנת 2021. בזמנה הפנוי היא נהנית לדגמן ולעסוק תלמידי תיכון ומכללות בלימודי אינדיאנים.
