אנו בוחרים באופן עצמאי במוצרים אלה - אם אתה קונה מאחד הקישורים שלנו, אנו עשויים להרוויח עמלה.
מטבחים חייבים כמה ריחות מדי פעם - בישול של שלוש ארוחות ביום שם מסתכם! אבל אני למשל (ואני בטוח שאני לא לבד!) לא אוהב לבלות שם כשאני יכול להריח את הסלמון של אמש או ספוג מסריח שנמצא ליד הכיור יותר מדי זמן.
כולנו יודעים שאף אחד לא נהנה ממטבח מסריח, וכמעט כולם מעריכים כזה שמריח טוב. אז די התרגשתי כשגיליתי לאחרונה על Papier d'Arménie. מה זה? ובכן, זה ממש מתורגם לעיתון ארמני. זו חוברת קטנה של נייר ריחני, שאתה שורף כמו שאתה שורף קטורת. המוצר שהומצא על ידי צרפתי שנסע בארמניה בשנות ה -1900, הוא פריט על הנוהג הארמני של שריפת שרף עץ הנקרא בנזואין לריח ו"ניקיון "הבית. העיתון, למעשה, הופק במשך יותר מ -120 שנה בפרברי פריז!
הגילוי החדש שלי הגיע פלוצאם + מזלג, מטבח וחנות חמודים בעיצוב המתמחה בייבוא אירופאי. שמחתי לנסות את שניהם ארמני-בלו ו מָסוֹרתִי ריחות. (יש ורד גם ריח.) כדי להשתמש בו, אתה קורע רצועת נייר מחוררת מהחוברת, מקפל אותה באקורדיון, מניח אותה על צלחת חסינת חום, מדליק אותה ואז מנפח את הלהבה כך שהיא תישרף לאט. התוצאה היא ניחוח ניכר ומלא ראש!
למען האמת, לא ציפיתי לאהוב אותו כמוני. בהתחלה, הדמיון לקטורת גרם לי לחשוב שזה לא יהיה מוצר שאשתמש בו לטווח ארוך. אבל הריח שנשאר אחרי שהנייר מפסיק להישרף הוא פחות ניחוח בוער ויותר ניחוח נעים ובושם-מושלם להפתיע. מצאתי את עצמי זוכר וכמעט משתוקק לריח הרבה אחרי שהוא דוהה.
גם אני נהניתי מאוד לקרוע את הנייר, לקפל אותו ולהדליק אותו. זהו טקס הארקה שנותן לי את ההזדמנות לעצור את השגרה הסוערת, ארוחת הערב עד השינה.
גם אני קיבלתי את זה יפה מבער קרמיקה שמגיע בטרקוטה, טאופ ולבן. אמנם אין צורך לשרוף את הנייר הריחני (ניתן לצרוב אותו על כל משטח בטוח לחום), אך מדובר במגע נחמד המכיל את הנייר השרוף, מנקר את העשן ויוצר לוח ויזואלי נחמד.
הטבה בלתי צפויה נוספת היא כמה מקסים הריח של הנייר עצמו לפני זה אפילו נשרף. בכל פעם שאני פותח את המגירה שבה אני שומר את החוברות, אני מקבל את פני בניחוחם! אני מתכנן להכניס תלושים קטנים במקומות אחרים במטבח ובין דפי העיתון שלי ביום אחד! אתה יכול להגיד לי אהבה הריחות האלה?
שפרות קומביות
תוֹרֵם
עם חמישה ילדים, שפרה לומדת דבר או שניים כיצד לשמור על סדר ומאורגן למדי בית די נקי עם לב אסיר תודה באופן שמשאיר הרבה זמן לאנשים החשובים רוב. שפרה גדלה בסן פרנסיסקו, אך זכתה להעריך את חיי העיירה הקטנים יותר בטלהאסי, פלורידה, שאותה היא מכנה כיום הביתה. היא כותבת מקצועית כבר עשרים שנה והיא אוהבת צילומי סגנון חיים, שמירה על זיכרונות, גינון, קריאה ויציאה לים עם בעלה וילדיה.