עברתי לדירה בגודל 400 מטר מרובע סטוּדִיוֹ באביב 2021. זהו החלל הראשון שחייתי בו לבד, ואני נהנה להקים אותו כך שיתאים לסגנון החיים שלי ויתאים למגוון התחביבים הצבעוני שלי.
כצלם/קולנוען/טבח ביתי נלהב/אוהב תה, בעל סאונה אינפרא אדום, רוכב אופניים על עמוד, אני צריך להיות מודע להפיכת החלל שלי לפונקציונלי בזמן שאני מנסה להימנע עִרבּוּביָה - ועדיין להבטיח שזה מרגיש ונראה נחמד. אף פעם לא קיבלתי בברכה יותר משני אנשים בחלל בכל עת, ואני בדרך כלל לא מזדהה עם תוכניות טלוויזיה.
בשתי הדירות האחרונות שלי היו ספות, ורק לעתים רחוקות השתמשתי בהן. אני זוכר בבירור הוצאות יותר זמן לדחוף את הספות מהדרך כדי שאוכל להתאמן על המוט או להזרים סרטוני אימון בסלון בשיא המגיפה.
הפעם, בחרתי בשולחן אקרילי נמוך בשילוב עם סט כסאות רצפה יפניים. מצאתי את השולחן באקראי בלובי של הבניין הקודם שלי בזמן שעברתי מהדירה האחרונה שלי, ורכשתי את הכיסאות הרצפה בהונג קונג עם אמא שלי שנים לפני שעברתי לניו יורק. אני כל כך אוהב את כריות הכיסא שלמעשה טסתי איתן לחצי קאנטרי מביתה של אמא שלי בדרום קליפורניה. הכיסאות אלגנטיים, מעוצבים היטב ונוחים באופן מפתיע בהתחשב בחסרונם של רגליים. הם גם מזכירים לי לשמור על יציבה טובה בזמן שאני משתמש בהם. כמישהו שקיבל השראה עמוקה מאיך שאנשים חיים ברחבי העולם, אהבתי את הרעיון שהמושבים שלי יהיו מבוססים יותר, כמו שראיתי בדרך כלל מחוץ לארצות הברית.
אם אי פעם ארגיש שאני רוצה להתרווח, אני פשוט אשכב על המיטה שלי כמו כוכב ים. גם אין לי טלוויזיה, אבל מפלרטטתי עם הרעיון להוסיף מקרן לתקרה.
כמובן, ההגדרה הזו אינה מושלמת. אני משתמש בשולחן האקרילי כדי לאכול ולעבוד. כרגע אני עובד על הסרט התיעודי הראשון שלי, וזה אומנם מסורבל לשבת עם כוננים קשיחים חיצוניים ולסנן קטעים ליד שולחן קטן תוך שמירה על הכבלים והפתקים מְאוּרגָן.
אבל אני בכלל לא מתחרט על הבחירה שלי. בכנות, זה נהדר לחיות בחלל נטול ספה בשלב זה של חיי. אם וכאשר אעבור לגור עם בן זוג ואקים משפחה, סביר להניח שנבחר בספה ועוד מקום לאירוח. אבל לאלה שגרים ב חללים קטנים מי שמעדיף לא להישאב לתוך חור הארנב של הטלוויזיה/ספה, אולי תנסה ללכת ללא ספה!
ואם, מסיבה כלשהי, אני צריך יותר מקומות ישיבה, אני שומרת סט של כריות רצפה בגוון ניטרלי מתחת למיטה שלי. עדיין לא השתמשתי בהם.
