בשנת 2021 עברתי דירה ארבע פעמים, ובכל פעם שעברתי דירה הקטנתי את החפצים שלי יותר ויותר. בהשראת ה מארי קונדו בשיטה, קיבלתי החלטות בשבריר שנייה לגבי אילו פריטים "הציתו שמחה" או שיש להם מטרה ברורה - ספר, למשל, צריך להיות רלוונטי לקריירה שלי. כל מה שלא עשה את החתך הושלך או נתרם לרצון טוב. נפטרתי מכל דבר, החל מתיקים ועד לשנתונים ישנים. המטרה שלי הייתה להקל על המעבר ולשמור על מבולגן, בית מינימלי. אבל עד שהתמקמתי במקום הנוכחי שלי בבוסטון, כל מה שבבעלותי נכנס למזוודה בודדת ותרמיל גב - והבנתי שהגזמתי עם הטיהור.
הצטערתי שנפטרתי מדברים כמו ספרים שלא הייתה להם "מטרה" ברורה למרות שהם משמעותיים עבורי. הרגשתי כאילו מחקתי שנים שלמות מחיי. ניתקתי קשר עם הפריטים המוחשיים שחיברו אותי לתקופות בחיי שלא יכולתי לחזור אליהן. רציתי להיות מסוגל להסתכל על התוכן של מדף הספרים שלי או לחפור בקופסת ניירת ולהיזכר מתי בדיוק, מה ואיך. הבטחתי לעצמי שלא אתרום יותר; הדברים שלי הפכו אותי למי שהייתי ועדיין הייתי צעיר מכדי לדעת מה יהיה חשוב בהמשך.
כילדה אהבתי להיתלות בפריטים משמעותיים. במיוחד התגאיתי באיסוף ספרים. ממלאים מדפים, נערמו ליד מיטתי, נדחפו לתיקים ולתיקים, ספרים השתלטו על חדר השינה שלי. ואז הגיעו פריטי נייר, בהשראת אמי, שאהבתה לרשימה טובה בכתב יד הייתה תכונה שירשתי. שמרתי תלושי כרטיסים לקולנוע, תפריטי נייר, מכתבים מסבתא שלי, כתבות מגזינים ואוסף בולי וינטג'. אבל כשהפכתי למבוגר שעובר ממקום למקום, מה שהיה פעם בעל משמעות הרגיש יותר כמו נטל מאשר אוסף. האם התפריט הזה באמת עורר שמחה? האם מינימליזם לא היה טוב יותר לבריאות הנפשית שלי?
לפני כמה חודשים השתתפתי בשיעור אמנות וירטואלי. מטרת הקורס הייתה ליצור יומן אבן בוחן - אוסף של כל הקטעים שאתה עשוי לחזור אליהם כדי להזכיר את עצמך מי היית, כמו מכתבים, בולים, שירים, קטעי מגזינים, תפריטי מסעדות, תלושי כרטיסים ופגישה קלפים. (סוגי הדברים המדויקים שנהגתי לשמור לפני שהתחלתי לצמצם.) נרשמתי לקורס כי אני נהנה יצירת אמנות, אבל גם בגלל שאני נהנה לארכיון: תהליך יצירת משהו שיזכור רגעים מחיי על ידי. אבל הייתה לי בעיה. הניירות היחידים שהיו לי היו במעטפה אחת של 5 על 7. הבנתי שהפריטים שהחלטתי בעבר שלא מעוררים שמחה יביאו לי שמחה עַכשָׁיו - לו רק הייתי מחזיק אותם.
דירת הסטודיו הנוכחית שלי היא 200 רגל מרובע. המעטפה הזו בגודל 5 על 7 התרחבה מאז והשתלטה על שתי קופסאות ומגירת שולחן. הכל מאורגן לפי נושא בשקיות עם תווית. יש לי שני מדפי ספרים שמכילים ספרים (בצבע, כמובן) וחפצים שונים שנאספו בחנויות יד שניה, כמו אגרטלים ואוסף חפיסות טארוט. הפריטים הזעירים שלי כמו ספרי גפרורים, סלעים וסיכות יושבים בתוך ארון שחסכתי ב-5 דולר. יש לי פח מתחת למיטה שלי לכל דבר שאני רוצה להחזיק בו אבל אין לי מקום להציג. החלל שלי נשאר יחסית מינימלי, אבל הפריטים האלה גורמים לזה להרגיש כמו בבית.
אני לא יכול להסביר שנים רבות מחיי בהסתכלות על הדברים שלי, אבל התחלתי לבנות היסטוריה חדשה של חפצים. בעבר, אם התכוונתי להחזיק במשהו, הייתה לו מטרה ברורה. עכשיו, אני מקבל החלטות על סמך מה שאני רוצה בפריפריה המיידית שלי ובמקביל גם נותן לעצמי מקום לאחסון, כדי שלא אצטרך להיות בררני מדי. כשאני לא מרגיש את ניצוץ השמחה המיידי הזה, אני נותן את הפריט שלי לטובת הספק, מחביא אותו במקום לזרוק אותו לערימת תרומות. אני יודע שהפריטים האלה עשויים להיות חשובים לי יום אחד, ויצירת מקום עבורם היא הדרך שבה כיבדתי את זה.