השבוע השני, אחרי שקראתי עוד בושה מעורפלת - "איך להתנהג במאמר שלך בשנות ה -30" על כמה בבלוג כזה או אחר, התחלתי לחשוב על נימוסי שיחה ואיך זה השתנה במהלך השנה דורות. מקובל היה פעם שנושאים כמו כסף, דת ופוליטיקה לא נדונו בחברה מנומסת. אך תרבות השיתוף המקוון של ימינו (ולעתים גם שיתוף יתר) יצרה דינמיקה אחרת, אז האם הכללים עדיין חלים?
המדיה החברתית יצרה שקיפות חדשה על כל מה שנמצא תחת השמש, החל מנושאים ארציים ועד גדולים וחשובים. בעידן של פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, סביר להניח שאתה כבר יודע איך חברך מצביע, או איפה עמית זה עומד בנושא מסוים, או כמה בן משפחה דתי. מבלי אפילו להעלות אותם סביב שולחן הארוחה, הנושאים החד-פרטיים האלה הופכים יותר ויותר לציבוריים.
ובטח שזה (בעיקר) דבר טוב? במיוחד במקרה של פוליטיקה, תמיד האמנתי שעלינו לדבר יותר על זה, לא פחות. דת וכסף הם קצת יותר מורכבים (ככל הנראה לא נושאים למשקאות שלאחר העבודה אצל הבוס שלך, אבל אתה אף פעם לא יודע), אבל בהחלט לא מחוץ לתחום לצמיתות.
בקרב חברי, הנושאים הללו מהווים כמה מהשיחות היותר מעניינות וחיות שלנו. זה לא כאילו שאנחנו יושבים סביב החלפת יתרות בנקאיות או מטיפים הבשורה, אבל אנחנו מדברים הרבה על דברים כמו העלאת משא ומתן, מערכות האמונות שלנו או היעדרן, ואילו מועמדים אנו נתמוך בבחירות יום.
בגלל הנטייה הזו לדבר על כל דבר, תמיד ראיתי את עצמי כספר פתוח, במיוחד מכיוון שחלק גדול מהקריירה שלי מתרחשת ממש כאן ברחבי העולם. אבל מבט חטוף בעדכוני המדיה החברתית שלי מגלה... לא כל המריבה של המון, בעצם. עקבו אחרי בפייסבוק או באינסטגרם וכל מה שתלמדו זה שא) אני אוהב בראנץ ', ב) אני אובססיבי לגבי המותג החדש שלי אחיינית, ו- c) אני מה שקיטלין מורן מכנה "פמיניסטית נוקשה", שאף אחד מהם אינו טאבו או אפילו כל זה מעניין. אז אני מניח שחלק מהדברים עדיין פרטיים, או לפחות שמורים לקהל מסוים.
האם אתה חוגג את פירוק הכללים סביב שיחה "מנומסת"? או שמא יש דברים שיישארו פרטיים? כמה אתה משתף במדיה החברתית, ועד כמה אתה צריך להכיר מישהו לפני שתתווכח באחד מאותם נושאים שהיו פעם טאבו? פעמון למטה!