הצד האפל של הרמאות: האם התחרטת אי פעם על היפטרות ממשהו?

אנחנו מדברים על היפטרות מדברים כל הזמן ומעלים את היתרונות של הוצאת יותר ויותר דברים מהבתים שלנו. חופש! מרחב שלילי! פחות לנקות ולארגן! אמנם כל אלה הם ההשפעות החיוביות ביותר של שפיכת עודף, אך יתכן שבחתירה החפוזה-אולי-מדי שלנו אחר אידיאל עשוי או לא יכול להיות משלך, יש לנו כמה נפגעים, אנחנו מאבדים דברים לנצח בידינו ואז מרגישים את השטף של להחמיץ אותם.

במשך כמה שנים אחרי הלימודים הייתה לי יחידת אחסון קטנה בסן פרנסיסקו. סבתי נפטרה, והדברים שאני (ואמי) שמרנו מילדותי ומשנות לימודי בקולג 'כבר לא ניתן היה לאחסן במרתף שלה. בערפל הרגשי של לאבד מישהו שאהבתי, הייתי צריך לסדר את חפצי השמורים ולא כל ההחלטות שלי היו טובות. השלכתי דברים במאמץ שלא להיות שקוע, אבל אז המשכתי - הבחירות האלה שעדיין גורמות לי לשרוט את הראש באי אמון.

הדברים המוחזקים הללו הוטבעו ביחידת אחסון זעירה בבעלות משפחה מקומית והופעלה על ידי א גבר חזן שגרם לך לשקול פשוט להשאיר את כל הדברים שלך באחסון כדי שלא תצטרך להתמודד אותו. הוצאתי 40 דולר לחודש (כשאני מושך כמעט כסף) כדי להסתובב עם דברים שאני יכול החלפתי כשהייתי זקוקה להם (שילמתי לאחסון מזרון!) או שלא היה לי שום מושג אם הייתי בכלל רוצה דרך. קניתי זמן להחליט, אני מניח, אם לדברים מעברי היה מקום בעתיד הלא ידוע שלי.

שלוש שנים (וכמעט 1500 דולר אחר כך) מצאתי את עצמי עומד להתחתן ולעבור ברחבי הארץ לאטלנטה. הגיע הזמן לטהר את היחידה הזו ולראות מה היה כדאי לשלם עבור המעבר.

בשלב זה כמעט כל הדברים היו חדורים בתחושת חשיבות מכיוון שזה "חיכה לי". למזלנו, ועם בעזרת חבר הגיוני מאוד, הצלחתי לחתוך את השורה הספציפית הזו של שטויות סנטימנטליות ולמחזר את הקופסאות והקופסאות של ניו יורקר מגזינים שהיו לי שם. התברר שכדאי לשים את המזרון על המשאית הנע לג'ורג'יה, אבל כל כך הרבה מהדברים אני לא יכולתי להרפות בהתחלה כי אין להם מקום בחיים החדשים שהתחלתי ו... נפטרתי מרוב זה.

הנה הדבר המטורף: הדברים שלאחר שנים ועד היום אני מצטער על השלכתם אינם דברים ששמרתי ביחידת האחסון ההיא; הם דברים שנפטרתי מהם לפני שהם אפילו הכניסו אותם לאחסון. באופן לא מוסבר, אני מתגעגע לתרגומי התיכוניים לשירה הלטינית. ואני מתגעגע לספרי השנה של בית הספר היסודי שלי. שני הדברים האלה, מאוד ספציפיים.

לאחרונה, אני מצטער שככל הנראה השלכתי דף מגזין המתאר טבעת שהתאהבתי בה כשהייתי בן חמש עשרה. בעלי ואני רק חגגנו את יום השנה העשירי שלנו, והוא נתן לי טבעת שעשינו על בסיס העיצוב של הטבעת הזו. מצאתי תמונות שלו באופן מקוון, אבל הייתי מרוצה למצוא את העמוד המקורי ההוא, שנקרע עם ידי המתבגרות הידיים, בפח הזיכרונות במוסך שלי.

האם יש דברים שחסכתי שהייתי מפספס אם הייתי משליך אותם אז? בטוח. הערות שנכתבו בכתב יד מקרובייי הגדולים עולות בראש. האם יש דברים שעגלתי ברחבי הארץ שנפטרתי מהם אחר כך? בהחלט. היומנים שלי, אחת. (שמא מישהו נחרד, זה בהחלט לא עורר שמחה לקרוא אותם, ולמען האמת, לא רציתי שהילדים שלי יקראו אותם אי פעם. בעוד שייתכן כי פעולת הכתיבה הייתה בריאה באותה תקופה, מיחזורם חש כטוב.)

אז איך נדע מה לשמור וממה להיפטר, במיוחד כשמדובר בדברים הרגשניים? איך נשמור על מה שחשוב בלי לאגר זבל שמאפיל על מה שיישאר יקר לנו באמת? כיצד אנו מקבלים החלטות אובייקטיביות על דברים סנטימנטליים כאשר התגובות הסובייקטיביות שלנו אליהם משתנות?

בסופו של דבר, האם באמת משנה שאין לי את ספרי השנה או את תרגומי השירה הלטינית שלי? ברור שלא. אבל אני רוצה שחרטוני הצער הקטנים יודיעו על קבלת ההחלטות שלי. איך אני מחליט עכשיו לעצמי עתידי זה משהו שאני עדיין חושב עליו. אם אתה יודע את הסוד, אשמח ללמוד.