ידעתי שכל הזמן שלי בסיאטל יגיע בסוף. החיים בעיר היו רשימת דלי פריט שהייתי צריך לבדוק לפני שהתיישבתי, ואחרי כמה שנים משפחתי הקטנה הרגישה מוכנה לאורח חיים רגוע יותר. ובכל זאת, פחדתי שאפספס את האנרגיה והיצירתיות של סיאטל.
אני נמצא בפרברים כבר שנתיים, ואני מאוהב בעיירה שלי. הנה העצה שהלוואי שקיבלתי לפני שעברתי לכאן.
פחדתי מזה המעבר לפרברים יעשה לי משעמם. אם לא הייתי יכול ללכת לקונצרטים ובתי קפה בגחמה, מי הייתי בכלל? עכשיו אני יודע שזה היה טיפשי. בתקופתי בסיאטל התמקדתי ב עַכשָׁיו. למופנם כמוני, סיאטל הקדם-מגפה הייתה מזנון לחושים. תמיד היה משהו פרוע, ושגשגתי עליו.
אבל הנה מה שקרה כשעברתי לפרברים: ההתמקדות אך ורק בהווה לא עבדה יותר. היה לי פתאום זמן נטול הסחות דעת ליצור חיים שאני אוהב. הבנתי שקוד החיוג שלי מעולם לא היה מה שייחד אותי, והתחלתי ברצינות לגבי העתיד שלי. התוצאה? פתחתי עסק בכתיבה שהצליח אחרי שנה אחת. החיים בפרברים נתנו לי את הזמן והמרחב לבנות חיים שאני אוהב.
לא חוויתי את "הקפאת סיאטל" האגדית, או את התחושה שקשה להכין כאן חברים חדשים. מצאתי קבוצה חזקה של חברים בעיר, אז דאגתי שיהיה קשה יותר למצוא את אותה קרבה בפרברים. להפתעתי, יצרתי כאן קשרים עמוקים ומשמעותיים יותר. סיאטל היא עיר של השתלות כמוני, ולכן אנשים עוברים ולעיתים קרובות באזור. בפרברים, אני פוגש יותר אנשים שנמצאים כאן לטווח הארוך, מה שמקל על בניית חברות הדוקה אם אתם מחפשים אותם.
בשנות העשרים המוקדמות לחיי, הפילוסופיה שלי הייתה "אני אחיה בארון שהוסב כל עוד אוכל להיות בעיר החלומות שלי." זמן קצר לאחר שהחלפתי את הסטודיו היקר שלי בסיאטל בכמה מטרים רבועים נוספים בפרברים, ידעתי שעשיתי נכון שִׂיחָה. בפעם הראשונה היה לי מקום להתפשט. החבר שלי ואני שנינו עבדנו מהבית הרבה לפני המגפה, ופתאום לא היינו צריכים לדחוס את חללי העבודה שלנו בסלון זעיר אחד.
בשנת 2020 זיהיתי גם איזו זכות לקבל את המרחב הנוסף הזה. ההסגר היה הרבה יותר קשה במיקרו-סטודיו הישן שלי בסיאטל. במהלך שנה וספירת פקודות שהייה בבית, המגורים בפרברים העניקו לי שקט. החלק הכי טוב הוא שלא הייתי צריך להתקדם רחוק כדי לראות את השינויים האלה. אני עדיין בסיאטל לעתים קרובות, ואני אוהב את זה כמו שאי פעם אהבתי. אני פשוט כל כך אסיר תודה שניצלתי צ'אנס על ה'בורבס '.
