אני יודע שהסיור הזה הוא קצת יציאה מהתעריף הסטנדרטי של Apartment Therapy. זה מרווח יותר, יותר אגם ומעוצב באופן מסורתי יותר מהסיור הממוצע. אבל זה במקרה הבית האהוב עלי בעולם ומקום של שלום. אז לבסוף החלטתי שהגיע הזמן לשתף אותו.
בית האגם הזה שייך להוריי. הם קנו את זה לפני עשרים וארבע שנים. באותה תקופה, זו הייתה בקתה קטנטנה בת שני חדרים שחלקה את טביעת הרגל עם הסלון והמאורה הנוכחיים. ההורים שלי תכננו את התוספת של המטבח, חדר האוכל, שני חדרי שינה בקומה הראשונה וחדר השינה הלופט בקומה השנייה, בעזרת דודי שהוא אדריכל ובנאי.
הבית הזה, המלא במסירות משפחתיות ובאור מדהים של אחר הצהריים, הוא מיכל ארז נעים לאינספור זיכרונות משפחתיים במהלך 24 השנים האחרונות. זה גם אוצר אהוב מאוד מסיבה אחת נוספת. אחי, נגר מוכשר, בנה את הבית כשהיה בן עשרים, גר בו בזמן שהוא היה בבנייה. הוא מת לפני ארבע שנים, כך שהבית הזה הוא מורשת מוחשית, שלא יסולא בפז, יפהפייה, שבה אנחנו נוטים יותר להרגיש את נוכחותו.
ההורים שלי היו נדיבים מספיק כדי לתת לי לחלוק את ביתם ב-Apartment Therapy, בידיעה שזה לא משקף את הסגנון השולט. אז קוראים יקרים, אנא היו עדינים ואדיבים עם הערותיכם. אני משתפת אותו כי זה מקור של שלווה עמוקה עבורי ועבור משפחתי, וזה נראה כמו הפרידה המושלמת מהקיץ. (אני יודע, אני יודע שהקיץ עבר לפני זמן מה, אבל אני מתקשה לשחרר דברים.)
(שימו לב: אמא שלי עונה על שאלות הסקר, אבל זה הקול שלי שנמצא בשימוש במדור המשאבים - למשל "שולחן העבודה של סבא שלי" הוא שֶׁלִי סבא, לא של אמא שלי.)
הַשׁרָאָה: היסודות של ריהוט וחפצי נוי היו הישגים משפחתיים, ורק השתמשנו בהם כנקודת התחלה. מכירות פומביות מקומיות, המשקפות את הסגנון של הרי ניו אינגלנד הלבנים, הן גם מקור השראה. וכמובן, היופי של ההרים והאגם שמסביב.
המבוכה הכי גדולה: אטמנו את החלק החיצוני של הארז במשך שנים על גבי שנים, אבל לפני כמה שנים החלטנו להכתים אותו. זה היה כתום עז כל כך שדרשנו אותם לחזור ולנסות משהו אחר. לבסוף הוא מתרכך לצבע יפה.
עשה זאת בעצמך הכי גאה: הבית המקורי היה בקתה קטנטנה של שני חדרים (הסלון והמאורה הנוכחיים מקיפים את כל החלל שהרכיב את הבקתה המקורית). אנחנו גאים בעובדה שהבן והגיס שלנו בנו את הבית אבל עזרנו לעצב אותו.